ועדת החקירה

חודש אחרי נפילת ניצנים והכרוז של אבידן-קובנר, התפרסם מאמר ראשי בדו-שבועון "העובד הציוני": "עכשיו נודע, כי מבין כחמישים חברי ניצנים אוחזים בנשק, שבעה-עשר נעדרים מרשימת השבויים והפצועים, וקשה לא להניח שנהרגו בפעולת ההסתערות הכבדה של מלוא-הכוח המצרי החונה באשדוד. רשימת הפצועים אף היא אינה קטנה. עכשיו צא וחשוב – מה פושעת פעולת-הלחישה-וההשמצה המתנהלת במלוא-הקצב על-ידי חוגים מפלגתיים מסוימים, כי ניצנים נכנעה ללא התנגדות 'במשך רבע שעה'. "כשלושה ימים לפני יום ההתקפה נעשתה על-ידי חברים פעולת חרום מסוימת שנתכוונה לשפר את חימוש המגן של היישוב. התרעותינו ואזהרותינו לא נענו! הייתה התרשלות והיה חוסר-היענות, שבימי מלחמה אינו שכיח שיישארו ללא תוצאות וללא מסקנות חמורות מאוד. מיד עם הידיעה מיהרו ותבעו חברי ניצנים בירור במקום המתאים, וזה הובטח להם. "אבל תחת אשר הבירור יקוים – הוחל לפני מיטב תורת ההסתה וההתקפה-שכנגד, פעולת השמצה בעל-פה ובכתב. גורמים, אשר מפעלו ההתיישבותי של הנוער הציוני הכללי הוא כצנינים בעיניהם, מצאו להם שעת כושר להציג את ניצנים לדראון – למרות זה שהגורמים הרשמיים יודעים יפה כי אין שחר, לא להערכת המאורע בצורה זו, ולא לעובדות, כביכול, שעליהן היא מתבססת. "איש אינו יודע ואינו יכול לדעת כל מה שהתרחש בניצנים מרגע הפסקת הקשר ועד לסופה הטרגי של המערכה. ארבע עובדות בלבד ידועות יפה: א. שהמשק אשר הורעש שבוע ללא-הפוגות, הוקף משעה שש בבוקר; ב. כי ההסתערות הישירה, בכוח אדיר, החלה בשעה 10.00, שעת קריאת אס. או. אס האחרונה; ג. כי משעה עשר עד שעה ארבע אחרי-הצהריים נמשכה ההגנה על כל עמדה ועמדה. ד. כי לפחות שליש מהחברים יש לחשבם כהרוגים, מלבד הפצועים. "נושאי אחריות מפלגתיים, שאינם מסוגלים להצפין את רגשותיהם גם בעתות כאלה – והם נאחזים בבלימה כדי להשמיצנו – ייתבעו לאחריות, אם היא מצויה אצלם: בהסתדרות או במקום אחר. את מורשת האיבה המפלגתית יש להוציא לאור היום".¹ מאמר זה ב"עובד הציוני", היה הכתובת על הקיר לאופן שבו מפא"י והשמאל הציוני בנו את מדינת ישראל, ניהלו את מלחמת העצמאות וינהלו את המדינה, את מערכת הביטחון שלה ואת מלחמותיה במשך עשרות שנים עד המהפך ב-1977 בעקבות התבוסה במלחמת יום הכיפורים. הכתובת לא נקראה שהרי לבן גוריון ולחבורתו הייתה תחושה של "אני ואפסי ועוד"! למרות שמנחם בגיו ומפלגתו "חירות" והליכוד, בהיותם באופוזיציה חשפו את הליקויים הבסיסיים של המערכת הפוליטית שהקים בן-גוריון, הם לא יכלו או לא רצו לחולל רפורמה יסודית גם במערכת הפוליטית וגם במערכת הביטחון וכך שתיהן הסתאבו כפי שהדבר הוכח גם בשתי מלחמות לבנון ובשתי האינתיפאדות, גם בפרשת אשכנזי-הרפז ובבריחות מחבל ימית, מלבנון ומגוש-קטיף.

בשעה ארבע וחצי בערך הסתיים הקרב. קצין מצרי הורה לנכנעים ברמקול באנגלית להסתדר בשלשות ברחבה מול "הבית הערבי", עם ידיים על הראש. כפריים, ברובם תושבי חמאמה, ניסו לעשות בהם שפטים. הקצינים המצרים ירו מעל ראשי הכפריים וגירשו אותם. הם פנו לבזוז את הבתים. השבויים הועלו על משאיות והובלו למג'דל והוצעדו ברחובות העיירה. למחרת נשלחו לעזה, שם נחקרו, והובלו בתהלוכת ניצחון ברחובות העיר. התושבים קיללו אותם, ירקו עליהם והשליכו לעברם מכל הבא ליד. הם שוכנו באורוות סוסים בבניין המשטרה הצבאית הבריטית לשעבר. כעבור יום נשלחו לאל-עריש, ושוכנו במחנה אוהלים למשך שלושה שבועות, נתונים למלקות ולהשפלות. באל-עריש הם קיבלו בראשונה אוכל: חתיכת גבינה לבנה קשה, שלושה תמרים ופיתה, ומשם נשלחו ברכבת למחנה שבויים עבאסיה ליד קהיר. שם רוכזו גם השבויים מההתקפה הכושלת על אשדוד ומקרב-הנפל בגבעה 69. הפצועים קשה רוכזו בבית-חולים צבאי בעיר קובה, וקיבלו טיפול רפואי גרוע. הנשים נכלאו מחוץ למחנה, בתנאים טובים יותר. בשלושת החודשים הראשונים ישנו השבויים בעבאסיה על הרצפה וסבלו מהתעללות – בעיקר, מידו של חובש המחנה. לאחר חודשיים צורף אליהם שבוי נוסף – ג'ורג' שלי, קצין בריטי במלחמת העולם השנייה, יליד ניו-זילנד, שהתנדב בינואר 1948 לסייע ליהודים במלחמתם. הוא הצטרף כחבלן ליחידת "חיות הנגב" של הפלמ"ח ונפל בשבי בתשעה ביולי, בהתקפה על משטרת עירק-סואידן. שלי יצר קשר עם קצינים בריטיים בקהיר ובעזרתם הצליח לברוח מן המחנה בשמונה בנובמבר 1948. לאחר הרפתקאות שונות, חזר לישראל בחמישה-עשר בנובמבר וכתב דוח לצלב האדום על השבי: מכות, חפירת בורות וכיסוין, העברת אבנים ממקום למקום, והחזרתן, זחילה או שחייה על הקרקע, חוסר מזון וגניבת חבילות מזון שהגיעו מהארץ. הדוח נשלח למרכז הצלב האדום בז'נווה. משלחת בכירה של הארגון ביקרה במחנה. ובעקבות ביקורה סיפקו להם המצרים מזרנים, נתנו להם כל חודש שתי לירות מצריות ושמונה סיגריות, והתחילו לקבל חבילות מישראל. בתשעת חודשי השבי ארגנו השבויים מכללה, ולימדו זה את זה מתמטיקה, עברית, רוסית וספרדית. אחד השבויים, שידע ערבית, האזין לחדשות ברדיו קהיר שהושמעו ברמקול, ותרגם לחבריו את הידיעות. כך הם למדו על הפסקת-האש ועל השיחות ברודוס. במרוצת הזמן הם התיידדו עם קצינים מצריים. שיחקו אתם בברידג' והאזינו יחד למוזיקה. כשנודע להם שהם חוזרים ארצה, הם ערכו מסיבה והזמינו אליה גם את הקצינים. בשבעה במארס 1949 הוחזרו ארצה שלושים פצועים ונכים, ואחרי יומיים – יתר השבויים.²

אחרי פרסום הדף הקרבי הראשון התקבעה בשיח הישראלי הדעה, כי מה שנכתב שם אמת, וחברי ניצנים לא לחמו, אלא נכנעו זמן קצר אחרי תחילת ההתקפה; ובכך סיכנו את עצם קיומה של מדינת ישראל, שהרי בגלל פחדנותם היו המצרים עלולים להגיע לתל אביב. החברים, שלא נמצאו בקיבוץ בעת הקרב, ובעיקר הנשים והאלמנות, דרשו מבן-גוריון, ראש הממשלה ושר הביטחון, להקים ועדת חקירה בנושא. ב-29 בדצמבר 1948 הטיל בן-גוריון על אלוף דוד שאלתיאל, המפקח הכללי³ של צה"ל, לחקור את הפרשה. שאלתיאל הטיל את החקירה על סגן-אלוף נחמיה בורשטיין.⁴ בורשטיין לא חקר את הנושא, ושאלתיאל תירץ זאת כי הוטלה על פקודו משימה לנהל את הבחירות לאספה המכוננת. ⁵ כשחזרו אנשי ניצנים מן השבי, במארס 1949, היו אבידן וקובנר אמורים לדעת כי הם עוללו עוול נורא לחברי ניצנים. למרות זאת הם לא טרחו לקבל את פניהם בחזרם מן השבי ולהתנצל בפניהם. לעומת זאת, המסרים שנכללו בדף הקרבי הראשון, שחיברו והפיצו, היה נחלת הכלל, והחוזרים מהשבי התקבלו כנמושות. אחרי ארבעה ימים הם שיגרו מכתב לראש הממשלה ושר הביטחון:

• "מאת: חברי ניצנים פדויי שבי במצרים
  "אל שר הביטחון מר דוד בן-גוריון, הקריה
  "חזרנו למולדת לאחר תשעה חודשים של שבי בארץ אויב, ורק עכשיו נודע לנו על תעמולת השמצה שהתנהלה נגדנו על-ידי מטה חטיבת 'גבעתי' והעדות הבולטת – הכרוז שהוצא על-ידי החטיבה לאחר נפילת הנקודה, שאת העתקו הרינו מצרפים כאן.
  "בימים הקשים שעברו עלינו, בהגנה על הנקודה, לנוכח הקרבנות היקרים והרבים שנפלו בקרב, והפצועים שעדיין בבתי-החולים, קיווינו שביום שובנו למולדת, נתבע לאחריות את מפקדי הדרום מאז, כי ביחסם האדיש ובהזנחה כלפינו גרמו למצב קשה וטרגי, והנה נדהמנו לשמוע וגם לקרוא את ההשמצות שמטרה גלויה בהן, לחפות על שגיאותיהם ולהאשים אנשים לוחמים שלא בפניהם.
  "אנו תובעים בירור מידי עם מפקדי הדרום מאז, שמעון אבידן, יצחק פונדק ואבא קובנר. בזמנו מסרו חברינו את התביעה הזאת לשר הביטחון. תנאי הזמן גרמו שהבירור עדיין לא נתקיים. עכשיו כשאנו חזרנו למולדת, לא נמצא שלוה ומנוחה, עד אשר לא נברר את הפרשה זאת.
  "הננו מחכים לתאריך ומקום הבירור.
  "בכבוד רב,
  "בשם חברי ניצנים".⁶

בן-גוריון הפנה את הפנייה לפרקליט הצבאי הראשי, עורך-הדין סגן-אלוף אהרן חוטר-ישי, והלה המליץ מיד להקים ועדת חקירה. ⁷ בשלושים במארס הטיל רב-אלוף יעקב דורי, הרמטכ"ל, על סגן-אלוף נחום שפיגל,⁸ על סגן-אלוף נחמיה בורשטיין ועל רב-סרן עמנואל הנדלר: ⁹ לבדוק את פרשת ניצנים, ולהגיש דוח עד לחמישה-עשר באפריל 1949. ¹⁰ למחרת הוחלפו שניים מחברי הוועדה. במקום שפיגל והנדלר מונו סגן-אלוף יצחק לוי¹¹ וסגן ראשון שמשון אמיתי,¹² והוועדה החלה מיד לעבוד: שחזרה את האירוע באתר הקרב, וגבתה עדויות מתשעה-עשר עדים, ובהם שמעון אבידן, אבא קובנר, יצחק פונדק, יוחנן מנהיים ואחרים, שחלק מעדויותיהם הובאו בפרקים הקודמים.

הוועדה הגישה את הדוח שלה בחמישה-עשר באפריל 1949. הרי מסקנותיה: "א. הקרב על ניצנים נמשך כחמש-עשרה שעות מאז התחיל האויב בפעולת ריכוך. מההסתערות הראשונה של חיל הרגלים על המשק ועד לגמר המערכה עברו לפחות שבע שעות. "ב. בכוח העמידה במערכה זו לא נפלו החיילים מאנשי המשק, וכן גם להפך. "ג. מגיני ניצנים הפעילו במערכה זו, פרט למרגמה 2 אינטש, את כל כוח האש אשר היה ברשותם, והמשיכו במאבקם גם לאחר שפרץ האויב את קו ההגנה. "ד. הסיבות לנפילת ניצנים: "1. המצב הטופוגרפי הנוח לתוקף. "2. החופש בו ארגן וסידר האויב את בסיסי האש שלו, מבלי שיהיה מופרע על-ידי אש הנקודה שהייתה חסרה את הכלים הדרושים לכך, או מוטרד על-ידי כל כוח שהוא מבחוץ. "3. מחסור בנשק אנטי-טנקי. "4. טיב אדמת הנקודה (כורכר) אשר עקב ההפגזה וההפצצה העלה אבק דקיק רב שזיהם את כלי-הנשק והוציאם מכלל פעולה. "ה. ייתכן שעמידת ניצנים הייתה נמשכת זמן רב יותר אילו: "1. מיד עם התחלת ההפגזה, כאשר העמדות הצפון מזרחיות שהיו נתונות תחת אש ישירה של תותחי הטנקים, הייתה ניתנת פקודה לאנשי העמדות לעוזבן ולהיערך בתעלות-הקשר. "2. אילו היה מוכן (או לפחות מחושב ומצוין) למפרע קו הגנה שני. "3. אילו קשר האלחוט עם החוץ היה תקין. "שלושת הדברים הנ"ל יכלו, כפי שסבורה הוועדה, להאריך במידת-מה את זמן עמידתה של ניצנים. אולם לא היה בכוחם למנוע את נפילתה ביום הקרב. "ו. העדרו של קשר האלחוט, לא רק שמנע בפני מטה החטיבה את ידיעת האמת על המתרחש, אלא גם שלל את האפשרות לעודד את אנשי ניצנים במאבקם ובבידודם. "ז. יש לקבוע בבטחה, כי בהתחשב עם כמות וסוגי הנשק, אשר נמצאו אז במרחב הדרום, ראויה הייתה ניצנים לתגבורת, ואפשרית הייתה תגבורת זו, לולא העובדה שהחטיבה לא הייתה השליט היחידי על הנשק שבמרחב ועל הספקתו וחלוקתו. העובדה שבארבעה ביוני, על יסוד השתדלותם של גופים ציבוריים, קיבלו הנקודות גלאון וגת נשק כבד ואנטי-טנקי, מבלי שניצנים תקבל את אותה תגבורת, היא עדות לנוהג נפסד אשר לפיו הוקצב וחולק באותה התקופה הנשק לנקודות היישוב. "ח. מבין אבדותיה של ניצנים, שמנו 46 איש (33 הרוגים ושלושה-עשר פצועים) נפלו שלושה-ארבעה אנשים בשעת הכניעה. רובם המכריע נפגע בשעת המערכה ובזמן הלחימה. "ט. מפקד הגנת ניצנים, המ"מ אברהם שוורצשטין, פיקד על המערכה מראשיתה ועד תומה, והוכיח אומץ-רוח ואיתנות רבה. פקודתו לכניעה ניתנה לאחר שהניסיון לפריצה [מניצנים החוצה] נכשל, וכל דרך אחרת להצלת האנשים מהשמדה ברורה, לא נראתה. המ"מ הפצוע, אברהם שוורצשטין, צעד למול האש הצפופה של האויב, לקראת המוות הבטוח, למען הציל את חיי חבריו. "מסקנות לגבי הפקודה 'כישלון' מטעם 'גבעתי': "א. המכה הפסיכולוגית אשר הונחתה על-ידי נפילת ניצנים על אנשי חטיבת 'גבעתי' וכל מגיני מרחב הדרום, הייתה קשה, והרת סכנות. ערעור ביטחונם של הלוחמים אשר בא בעקבות הידיעה, נתן מיד את אותותיו בשדה המערכה. היה הכרח לומר לחיילים ולאנשי המשקים 'ניצנים נפלה משום שלא התגוננה. לו הייתה ניצנים נלחמת לא הייתה נופלת. אם תתגוננו לא תפלו'. "ב. הפקודה הייתה צורך השעה והייתה נשק חשוב במלחמת החטיבה נגד התבוסתנות ורפיון-הרוח. פרסומה בתנאים של אותם הימים נראה למוצדק בהחלט. הכרח היה לגנות את ההליכה לשבי, ואסור היה לגלות כל סלחנות שהיא לגבי מי שנכנע. "ידיעותיו של מטה החטיבה על מערכת ניצנים ביום פרסום הפקודה, היו כמעט אפסיות. ייתכן שלו הייתה ידועה לו האמת לא הייתה הפקודה מתפרסמת. לו הייתה מתפרסמת לאחר חקירה רצינית, יש להניח כי הייתה מכילה, הן דברים לגנאי, והן דברים לשבח. אך על כל פנים לא יכלה אז לשמש מקור ל'תורה שבעל-פה' אשר נפוצה בכל הארץ ושימשה להשמצת אנשים, אשר ביום פקודה, תוך בדידות מעיקה ומדכאה, לחמו במיטב יכולתם ועקשנותם, ללא כל סיכוי לניצחון, לחמו וגם נפלו. "המלצות "א. מתן רהביליטציה [טיהור] ללוחמי ניצנים הן החיילים והן חברי המשק. "ב. בהתחשב עם תפוצתה הרחבה של פקודת 'כישלון' גם מחוץ למסגרת החטיבה ומרחב הדרום, יש לדאוג לכך שהאמת על מערכת ניצנים תובא לידיעת הציבור. "ג. לגנות את הניסיונות שעשו להחשיד את הפיקוד החטיבתי בהפליית ניצנים מתוך נימוקים לא-צבאיים".¹³

1. דו-שבועון העובד הציוני, י"ט 0197 יולי 1948. 2. ראיונות מוקלטים עם צבי בר-שדה, עם ברכה ברקוביץ, עם שלום זמיר, עם אליהו מורג, עם אברהם קינג ועם אליהו פולק, בשנת 2012 – בארכיון המחבר; הראיון עם שאול אילני. 3. המבקר הפנימי. 4. עברת את שמו לברוש. גיסו של אברהם שטרן ("יאיר"), מחולל ארגון לח"י ומפקדו הראשון. במלחמת העצמאות היה סגן מפקד מחוז תל אביב, ואחריה – מח"ט. במלחמת סיני היה דובר צה"ל, ואחר כך – נספח צה"ל בבריטניה ובארצות סקנדינוויה. 5. ארכיון צה"ל, תיק 432/1308/1950, המפקח הכללי של צה"ל האלוף דוד שאלתיאל אל שר הביטחון והרמטכ"ל, 18 במארס 1949. הבחירות לאספה המכוננת התקיימו בחמישה-עשר בינואר 1949. האספה המכוננת הייתה אמורה לחוקק חוקה למדינת ישראל. בן-גוריון מנע זאת, והיא הפכה את עצמה לבית-הנבחרים של מדינת ישראל – הכנסת הראשונה. 6. ארכיון צה"ל תיק 289/580/1956, ניצנים, קבוצה ארצישראלית א' של הנוער הציוני, 23 במארס 1949 7. ארכיון צה"ל, תיק 289/580/1956, א. חוטר-ישי, סגן-אלוף פרקליט צבאי ראשי, לשליש הרמטכ"ל, 25 במארס 1949. 8. תת-אלוף במילואים נחום גולן פיקד על חטיבת "גולני" במלחמת העצמאות. 9. מדריך בקורס הקצינים בצה"ל. 10. ארכיון צה"ל, תיק 289/580/1956, מטכ"ל 44/5/2, 30 במארס 1949. 11. בפרוץ מלחמת העצמאות היה ראש שירות הידיעות של ה"הגנה" בירושלים, ובסוף המלחמה פיקד על מחוז ירושלים. לאחר שהשתחרר היה סגן המנהל הכללי של משרד ראש הממשלה ומנהל מרכז ההסברה. 12. א"צ, תיק 289/580/1956, מטכ"ל 44/5/2. 13. ארכיון צה"ל, דווח ועדת החקירה, שם.