אנדרטאות חיות

סגן-אלוף בדימוס, יאיר קליין, היה הבן הבכור של ניצנים. בעת הקרב היה בן ארבע וחצי. מאז הוא חי בצל הדף הקרבי של אבידן-קובנר: "אולי זה היה נכון להאשים את ניצנים בבגידה, כדי לחזק את לב הלוחמים. אבל אחרי המלחמה צריך היה מיד להוציא מסמך אחר. אבל לא! אף אחד לא היה מוכן לשנות אותו, כי ניצנים היה קיבוץ של 'העובד הציוני' ולא של 'השומר הצעיר'. אז תחמושת שהייתה צריכה להגיע לניצנים, הגיעה לנגבה, והבלימה העיקרית שהייתה צריכה להיות מול הצבא המצרי ביד-מרדכי, הופ, הם ברחו כמו עכברים, וניצנים הואשמה בבגידה. ניצנים סחבה את זה שנים על גבי שנים. אף אחד לא מוכן לשחרר את ניצנים מהנטל הזה. "יש שני טקסים, שהם היו העיקר בקיבוץ. זה יום העצמאות, שעלו לקבר, ויום הזיכרון, שעלו לקבר. זה היה המרכז הרוחני של הקיבוץ. זה מה שנשאר להם, זה הגבורה שלהם. כשאני הייתי מפקד פלוגה בסיירת חרוב, הפקודה המטכ"לית הייתה שלא נכנס פחות מרב-סרן לחדירה או סגן מפקד גדוד. אני כמפקד פלוגה הייתי סגן. הסמג"ד שהיה צריך להיות מפקד הפעולה, חלה, ואני קיבלתי אישור מיוחד מהמטכ"ל להיכנס כסגן לחדירה. זו הייתה חדירה עם מיקוש. ידעו שחוליה נכנסה וצריך היה לחסל אותה, וזה בהיתקלות או במיקוש. כל הנתונים שהיו לי היו עקומים, מנתוני מודיעין ומעבר הירדן. נכנסתי ללוח-זמנים עקום לגמרי, ובזמן שהייתי צריך כבר להיות בחזרה, עוד לא עברתי את הירדן. מה עשיתי? הטבעתי את מכשירי-הקשר. יצרתי נתק מוחלט ביני לבין החפ"ק. השארתי מכשיר אחד כבוי. ניתקתי מגע כדי לבצע משימה. מה שישב לי בראש זה קיבוץ ניצנים. "כשהייתי בצה"ל רדף אותי לכל האורך סיפור הכניעה של ניצנים. של אי-ביצוע המשימה. הם היו אמורים להילחם עד מוות ולא כולם מתו. רק שבעה-עשר מחברי הקיבוץ מתו. אז הם לא ביצעו משימה. אבל זה שלא הייתה להם תחמושת אף אחד לא חשב על זה. זה שעמדה מולם חטיבה אף אחד לא חשב על זה. הם נאשמו בבגידה. גדלתי עם זה ששמו אות קלון ללא הצדקה על הקיבוץ שלי. "לרוב החברים בכתה לא היה אבא. הם נהרגו בקרב ניצנים. רק לי נותר אבא, כי הוא היה אז בשיירה, ואבא של דני [בן-ארי] נותר בחיים, כי אימא שלו, מירה, נשארה במשק ונהרגה בקרב. והיה עוד אחד, שאביו בזמן הכניעה רץ לחולות. לשלושה ילדים היו הורים. זו טראומה שאתה חי אתה, ולא רק חי אלא מאדיר. אתה רץ מבית-קברות לבית-קברות. המוות היה מוטיב מרכזי בקיבוץ. "במשך שנים לא היו לנו קשרים עם הקיבוצים בסביבה. רק עם מושבים. בצה"ל כולם ידעו: 'אה, אתה בן ניצנים. אתם אלה שנכנעו!' זה מה שאנשים ידעו. זה מאוד השפיע. בגלל זה הלכתי ליחידה הכי טובה שהייתה אז בצבא. הייתי מוכן להפר פקודות, אך ורק שלא אואשם שלא ביצעתי את המשימה. ביצעתי משימות שאף אחד לא היה מבצע: חוליית מחבלים עלתה על מוקש שהנחתי, ונהרגה. חיסלתי חוליה שלמה. אלוף הפיקוד רחבעם זאבי אמר על החוליה שלי: 'זאת חבורה מחוד-החנית של ביצוע המשימה בכל מחיר. כך דבק בי בצבא הכינוי 'חוד החנית'. "רוב אנשי הדור הראשון בקיבוץ הלכו עם הזנב בין הרגליים. הם באו מהגלות, נשארו גלותיים, והדף הקרבי של קובנר עוד הגביר את גלותם. אני רציתי ללכת לצנחנים. אספת הקיבוץ התנגדה. לא קיבלו אותי, לכן, בתור חבר משק. הם רצו שהבנים ילכו לנח"ל. תפיסתם הייתה קולקטיבית. להם הייתה חשובה התנועה יותר מהפרט. לכן, לא לחמו לטהר את עצמם. לא היו להם כוחות נפשיים לכך. "את המלחמה לטיהור ניצנים החל המג"ד, יצחק פונדק. שנים הוא ישב בשקט. באיזה-שהוא שלב הוא הבין שיש אפשרות לתקן את העוול. הליכוד עלה לשלטון והפוליטרוקים של השמאל איבדו את כוחם. הוא יזם ועדת חקירה של צה"ל בשנות השמונים, והיא ניקתה את הקיבוץ כליל.¹

נאוה זלינגר היא בת הקיבוץ, והיא ממשיכה לחיות בו. איזיק רוזנצוויג, אביה, לחם בקרב האחרון והיה בשבי. נאוה מתעדת בקיבוץ את הפרשה. לדבריה, "בשנים הראשונות לפחות, אחרי המלחמה, אנשי ניצנים נחשבו לאנשים בוגדים, לאנשים שליליים, לאנשים לא-ראויים. כשהם יצאו מהמשק אמרו להם, 'אה, אתם מניצנים. אתה מניצנים. את מניצנים. אה, אתם מהקיבוץ שברח, מהקיבוץ שלא נלחם, מהקיבוץ שלא עשה מספיק, פחדנים, בוגדים', וכו' וכו'. לדוגמה, אבא של אחד הבנים שלנו, שלמה רובינשטיין, נפל מול מחנה חסה. הבן בעצם לא הכיר את אבא שלו. הוא נולד לאחר שאבא שלו נפל, ולכן גם קוראים לו שלמה רובינשטיין, על שם אביו. כשהגיעה שעתו להגיע לצה"ל, הוא עשה את המסלול, את כל מה שנדרש ממנו, ומגיע לקורס קצינים, ושם כשהוא מספר על עצמו ואומר שהוא מקיבוץ ניצנים, הוא שוב נתקל בתגובות של 'אה, אתם הקיבוץ שברח, אתם מהקיבוץ שלא נלחם'. איך מרגיש יתום מלחמה, שאבא שלו נפל והוא לא הכיר אותו, ועם כל המשא הכבד והשכול שהוא נושא על גבו, הוא צריך גם לשאת את כל התגובות הקשות האלה שהוא נתקל בהן"?!²

פרסום ספרו של צביקה דרור בשנת 1990, ניצנים – קיבוץ שנבנה פעמיים, סייע לחברים, בהעניקו להם תחושה, שיש מי שמספר את הסיפור האמתי על נפילת ניצנים. בשנים 1986-1983 עשו דפנה שניר, פסיכולוגית קלינית, ומוטי שגב, עובד סוציאלי – שני חברי קיבוצים מהדרום – פעולה של "התערבות קהילתית" בניצנים. את עבודתם הדריך ד"ר דן בר-און. הגישה שבבסיס תהליך ההתערבות היא, כי מתקיימת "תבונת קהילה" בחברה נתונה, ותבונה זו עלולה לעתים "להיתקע".³ כמו אדם, שדרכו נקבעת, לפי פרויד, בשנותיו כתינוק, כך גם הקהילה מפתחת קיבעונות, המשפיעים על חייה לאורך שנים. הקיבעון של ניצנים היה חוויות מלחמת העצמאות – בעיקר, בתקופה שהנשים והילדים חיו במרכז הארץ, מבלי לדעת מה עלה בגורל הבעלים/האבות. תקופה קשה זו הטביעה את חותמה על חיי החברים, החברות וילדיהם. ואם לא די בכך, נוסף הכרוז של אבידן ושל קובנר, שהטיל רפש בחברי הקיבוץ, והפך את ניצנים לסמל לכישלון. האלמנות – תשע נשים, ולהן ארבעה-עשר ילדים, קיבלו באופן בלתי-מתוכנן מעמד מיוחד במשק המתחדש, אחרי שוב השבויים והעלייה המחודשת על הקרקע⁴: הן היו מעין "אנדרטות חיות", ורובן לא נישאו מחדש. במהלך השנים, הובילו האלמנות דפוסי חיים בקהילה, שבהם הנופלים מקבלים מקום מרכזי, ואירועי הזיכרון (בעיקר יום הזיכרון לחללי צה"ל) הם האירועים המרכזיים בקיבוץ. יום נפילת ניצנים מצוין מדי שנה.⁵ מושגי ה"יתמות" וה"בעיה" של הוותיקים (טראומת נפילת הקיבוץ והכרוז, שהיה בעיה שלא דיברו עליה במפורש) היו מושגים מרכזיים בחיי הקיבוץ.⁶ חיי הקהילה נצבעו באפור של אבל, כשהחברים ממעטים לפתוח את הפצעים הנפשיים ולטפל בהם. צוות ההתערבות הצליח להביא לשינוי חברתי בקיבוץ, אבל העובדה שהיה צימאון להתערבות כזו, חושפת עד כמה היה הקיבוץ – קהילה במצוקה. צוותים, שהורכבו מחברי משק, טיפלו בבעיות הבוערות של קבוצות חברים שונות – ותיקים, נוער, חיילים, משוחררים טריים – והתוו את המשך פיתוחו של הקיבוץ. בעזרת הצוות חידש הקיבוץ את תהליכי התבונה הקהילתית שבו, והשתחרר מהקיבעון שנוצר בשנת 1948. את שמם של חברי ניצנים, טיהר פונדק, מג"ד 53. בשנים שאחרי המלחמה, הוא דבק בגרסה הנכונה לגבי הקרב. שנים רבות לאחר המלחמה, במלאת ארבעים שנה לקיבוץ, הביא פונדק את שמעון אבידן לניצנים. אבידן דבק בגרסתו, אך לפחות היה מוכן לשמוע את החברים. אבא קובנר נמנע מלבוא לניצנים, או להיפגש עם החברים.⁷ אחרי מותו, התייצב בנו בניצנים, וביקש סליחה מהחברים. הוא הדגיש כי אביו סבל קשות מטראומה, עקב פרסום הכרוז, וראה בו טרגדיה איומה. גם הוא לא ידע להסביר למה לא הגיע אביו למפגש עם החברים.⁸ גם בתוך צה"ל הוסיף סיפור ה"כניעה בלא קרב ממשי" של ניצנים לרדוף את בני המשק,⁹ ולהעיב על תפיסת הקרב האמתי. אפילו ילדי הקיבוץ, דור שלישי למגני ניצנים, סבלו מיחס כאל "בוגדים".¹⁰ בני הקיבוץ, אלו שפונו במבצע "תינוק", ואלו שבאו אחריהם, עשו מאמץ לשקם את תדמית הקיבוץ. מלווה אותם תחושה, לפיה, גם כיום, אחרי יותר משישים שנים, יש סטיגמה על בני המשק.¹¹ רוב בני שכבת הגיל של שלמה גדלו כיתומים. בין השאר, הוקם בקיבוץ בית הנצחה. השכול והאלמנוּת היו מרכיב מרכזי בחיי הקהילה.¹² בקרב פדויי-השבי המצרי התפתחה גישה, שהם הוכו פעמיים – ראשית, כשלחמו בקרב אכזרי, ללא תגבורת נשק או כוח-אדם; ושנית, כשהוקעו כ"בוגדים" בכרוז של אבידן ושל קובנר. זה העצים את תחושת הקיפוח המפלגתי, שליוותה אותם בשנים שלפני מלחמת העצמאות, ובעיקר בזמן המלחמה. לא נעשה ניסיון כן לתחקר את הקרב ולהוציא את האמת לאור. גם לאקוּנה זו נתפסה כחלק מהאפליה המפלגתית כלפי ניצנים. כעסם של פדויי-השבי הופנה אל אבא קובנר, מחבר הכרוז, ופחות מכך אל שמעון אבידן, החתום על הכרוז, כמח"ט "גבעתי". בין החוזרים היה ניסן רזניק, שהיה חברו לדרך של קובנר בגטו וילנה וביערות עם הפרטיזנים. הוא התקשה להאמין כי האדם, שהלך אתו בשעת המצוקה ביערות, השמיץ את אנשי ניצנים בלי בסיס.¹³ בהמשך השנים עבר "דם רע" בין השניים, כשרזניק מתאר בספרו את מאורעות גטו וילנה אחרת מכפי שהוצגו אצל החוקרים, מפי קובנר. לפי רזניק, חלקו של קובנר בלחימת הגטו והפרטיזנים היה קטן הרבה יותר מהמקובל לחשוב. לאחר עשרות שנים, טוענים חלק ממפקדי "גבעתי" דאז, כי הכרוז היה במקומו, וכי הוא היה חשוב לביצור המורל בקרב החיילים ואצל חברי הקיבוצים.¹⁴ גם פונדק, שאהד את עניינם של חברי ניצנים, החזיק בגרסה, שהכרוז היה במקום, אבל טען שצריך היה לבקר את הגדוד ואת החטיבה לא פחות מאשר את הלוחמים.¹⁵ כל מפקדי "גבעתי" אחידים בדעה, שהכרוז כוּון אל היישובים שלחמו, או היו אמורים להילחם, וככזה היה בוטה ותוקפני כלפי לוחמי ניצנים. עם זאת, היה מקום להדגיש, כי הכישלון בניצנים היה של החטיבה כולה ולא רק של הקיבוץ. בשנת 1983 הוקמה חטיבת "גבעתי" מחדש כחטיבת חי"ר סדירה בצה"ל. אלוף-משנה (לימים – תת-אלוף) יהודה דובדבני, המפקד הראשון של החטיבה המחודשת, אמר שאינו רוצה לחנך את חיילי חטיבתו על צורת הלחימה בניצנים, אלא על צורת הלחימה של נגבה".¹⁶ מכאן, שלא רק הציבור הרחב, אלא אפילו מפקד בכיר, שהקים מחדש את חטיבת "גבעתי", שאמור היה להכיר אחרי שלושים וחמש שנה את פרטי הקרב, לא הכיר את ממצאי ועדת החקירה, וגיבש את דעתו על קרב ניצנים על-פי הדף הקרבי של אבידן-קובנר.

1. ראיון מוקלט עם יאיר קליין ב-2012 – בארכיון המחבר. 2. ראיון מוקלט עם נאוה זלינגר ב-2012 – בארכיון המחבר. 3. שניר, דפנה, ושגב, מוטי. ניצנים – סיכום התערבות קהילתית 1986-1983. יד טבנקין – היחידה למחקר עכשווי. 1988, עמ' 9-8. 4. המשק הוקם מחדש ממזרח לאתרו המקורי. 5. דרור, ניצנים, עמ' 173. 6. דרור, ניצנים, עמ' 172. 7. דרור, ניצנים, עמ' 185-184. 8. פונדק חמש משימות, עמ' 153. 9. ראיונות מוקלטים עם יגאל בן-נתן, ועם נאוה זלינגר ב-2012 – בארכיון המחבר. 10. פונדק באחרית הימים, עמ' 187. 11. ראיון מוקלט עם הדסה פלד-וידאל, ב-2012 – בארכיון המחבר. 12. סיכום התערבות, עמ' 28. 13. אלישע פורת, חדשות מחלקה ראשונה, 7 בנובמבר 2012. 14. דרור, ניצנים, עמ' 181-177. 15. סדרת הראיונות עם יצחק פונדק. 16. ראיון מוקלט עם אורי רובנישטיין ב-2012 – בארכיון המחבר.