מחדלים ושקרים בעליית יהודים

לשם מה נקרא סגל הפיקוד הבכיר של ה"הגנה" להשתלמות של שישה שבועות, בשלהי 1943 (ראה פרק 1)? מאז 1939 קיימה לשכת ההדרכה של מטכ"ל ה"הגנה" קורסים רצופים למפקדי מחלקות (מם-מ"מים), כדי להטמיע בהם את הניסיון הקרבי שנרכש בימי "המאורעות" ("המרד הערבי הגדול") ובפעולות הפוש.¹ שני הקורסים הראשונים התקיימו ביבנאל. הבריטים תפסו ארבעים ושלושה מפקדים וחניכים מן הקורס השני, ושפטו אותם בבית-דין צבאי לשנות מאסר רבות. מאז התקיימו הקורסים בג'וערה שבהרי אפרים. עד סוף 1943 עברו אותם מחזורים אחדים, שלמדו מלקחי השנים הראשונות של מלחמת העולם השנייה ומהניסיון שהצטבר בפו"ם² ובפלמ"ח. סגל הפיקוד הבכיר נקרא לקורס במטרה להביא לגיבוש מדריכים וחניכים יחד, ולגיבוש גישה ושפה צבאית אחידה בתוך ה"הגנה". בהשתלמות הזאת לא היה הבדל משמעותי בין מדריכים לחניכים. לאלה ולאלה לא היו ניסיון קרבי וידע תיאורטי. מפקד-הקורס המיועד, רפאל לב, היה חולה, ואת מקומו מילא המדריך הראשי, משה בר-תקווה, בעל תואר דוקטור במדעי-המדינה ובכלכלה, ופעיל במערכת ההדרכה של ה"הגנה" מאז סוף שנות השלושים. עם המדריכים נמנו יגאל סוקניק (ידין), שיהיה הרמטכ"ל בפועל במלחמת העצמאות; צבי לישצ'ינר (איילון), שיהיה סגן הרמטכ"ל ומפקד חזית המרכז במלחמה; משה זליצקי (כרמל), שיהיה מפקד חזית הצפון במלחמה; צבי גרמן, ישראל בר ואיתן פון-פרידמן (אבישר). עם החניכים נמנו איש הפלמ"ח, יגאל פייקוביץ (אלון), שיהיה מפקד הפלמ"ח וחזיתות המרכז והדרום במלחמת העצמאות; מפקד מחוז חיפה, דוד שאלתיאל, שיהיה מפקד הש"י ומחוז ירושלים במלחמה; המדריך הראשי של מחוז תל אביב מאיר ארזי, ונחום זיו-אב, שיקבל, כעבור שנה, את הפיקוד על מחוז תל אביב. במאי 1947, ארבע שנים אחרי הסצנה בג'וערה, וחצי-שנה אחרי שנטל את תיק הביטחון בהנהלת הסוכנות, אמר בן-גוריון בפסקנות: "נעדרה הרבה שנים אידיאה מרכזית. מה התפקיד!"³ איש לא אמר לו את התשובה המתבקשת שנאמרה לדוד המלך: "אתה האיש". בן-גוריון הגזים בטענתו נגד חניכי הקורס ב-1943, ובמשפטו על ה"הגנה" ב-1947. מסמכים, פרוטוקולים של ישיבות, מעשים ועדויות, מוכיחים שהקמת מדינה לא הייתה מחוץ לאופק מחשבתם ותכנוניהם של ראשי ה"הגנה" (אף כי גם הם לא הבינו את המשמעות הצבאית של מטרה זו). סימוכין לכך אפשר למצוא ב"תוכנית אבנר", מיוני 1937, שכתוב בה: "המטרה הברורה היא הגנת המדינה העברית בתור שכזו, על כיבושיה, בתוך המציאות החדשה של ארגון וליכוד כוחות המצוידים היטב ונתמכים על-ידי כוחות חוץ, אשר כוונתם להשמידנו, ולא רק בתור פרט, אלא בעיקר בתור גורם מדיני פוליטי".⁴ אמנם, ראשי ארגון ה"הגנה" לא חרגו מהמסגרת שקבעו המנהיגים הפוליטיים, ובראשם בן-גוריון. גם אחרי "הצהרת בילטמור" עדיין הייתה המדינה בגדר שאיפה שמועד הגשמתה אינו מוגדר. בן-גוריון הקדיש את רוב מאמציו לשתי משימות: אחת מדינית – שכנוע המעצמות להסכים להקמת מדינה יהודית, ואחת פוליטית, השלטת מפא"י על הישוב העברי ועל התנועה הציונית; הזרועות המבצעות של הישוב העברי והתנועה הציונית היו עסוקות בהגשמת המטרות המידיות: עלייה, התיישבות, בניית תשתית חברתית וכלכלית, הגנה על הנפש והרכוש וגיבוש הכוח. הפיקוד העליון⁵ ודרגי הביצוע של ה"הגנה" מיקדו את פעילותה במטרות האלה, ואין תמה שחניכי ג'וערה הזכירו רק אותן. הם לא שגו בחלומות רחוקים ולא דיברו עליהם. הם סברו שהשאלה המעשית היא: מה יהיה בארץ-ישראל לאחר המלחמה העולמית? מאבק נגד עוד מרד ערבי, מאבק נגד הבריטים כדי לשבור את "הספר הלבן", או גם זה וגם זה?

כבר ב-1937, בקונגרס הציוני העשרים, כשנדונה הצעת ועדת-פיל הבריטית על הקמת מדינה יהודית בחלק קטן מארץ-ישראל, הודיע בן-גוריון ; "אני מציע, זו הפעם הראשונה, את מועמדותי להנהלה, כדי להילחם על הקמת המדינה היהודית. זאת תהא מטרת חיי בעתיד הקרוב". כשפרצה מלחמת העולם השנייה אמר בן-גוריון לחברי הסוכנות והפיקוד העליון של ה"הגנה", שמעתה יש שתי משימות: תוך-כדי המלחמה הזאת להקים צבא יהודי, ובסופה "לחתור לקראת... מדינה יהודית. מטרה זו צריכה לכוון ולהדריך מעכשיו את כל פעולותינו וצעדינו, את מאמצינו כלפי פנים ויחסינו כלפי חוץ".⁶ ברל כצנלסון, שהשפעתו על חשיבתם של מפקדי ה"הגנה" הייתה רבה מזו של בן-גוריון, לא היה נחרץ כמוהו בעניין הקמת המדינה. במאמר "מה לפנים?" שפורסם בינואר 1941, כתב ברל כצנלסון: "עלינו להרים את הדגל של פתרון שאלת היהודים, מדינה יהודית. אודה, לא המדינה היא העיקר בשבילי. אילו היה אפשרי משטר המבטיח חופש עלייה המונית וחופש הבנייה היישובית, לא הייתי להוט אחרי סיסמה זו דווקא.⁷ אולם לאחר מה שעבר עלינו בשנים האחרונות, יכולנו להיווכח כי בתקופה זו אין משטר אשר יבטיח לנו זאת, בלתי אם מדינה יהודית".⁸ כל ההתבטאויות הללו היו במסגרות פנימיות; את השם המפורש "קומונוולת" – שפירושו קהילה זכאית לריבונות – השמיע בן-גוריון בפעם הראשונה במאי 1942, בבית-המלון "בילטמור". גם בהצהרה זאת לא נאמרה המלה המפורשת: "מדינת עברית"! אחר-כך נוספו ל"הצהרת-בילטמור" עוד ניסוחים והחלטות. כוונת ההצהרה הייתה להחדיר לאליטה המנהיגה, לחבר הפעילים, ואחר-כך לכל הישוב העברי ולכל התנועה הציונית, את ההכרה שהחלום נהפך למטרה אופרטיבית, ושיש להקצות כלים להגשמת המטרה הזאת. שלא די בהשגת המינימום ושיש לנסח את המטרות, להיאבק למען הגשמתן ולהכיר את הסיכונים. בין מאי 1942 ובין 29 בנובמבר 1947 – תאריך ההצבעה באו"ם על חלוקת ארץ-ישראל לשתי מדינות, יהודית וערבית – הייתה הקניית תודעת המטרה אחת ממשימותיו העיקריות של בן-גוריון. הוא הצליח, במידה רבה, בפן האזרחי של המשימה. הוא נכשל לחלוטין ביישום ההיבט הצבאי שלה. זה היה המחדל הגדול בחייו. בן-גוריון לא היה יחיד במערכה הזאת – חיים ויצמן היה שותף לו, ובכמה עניינים אף מילא את תפקיד הכינור הראשון (בייחוד בהחדרת רעיון חלוקת הארץ, שלבן-גוריון היה קשה לקבלו עד 29 בנובמבר 1947); למנהיגות הציונית האמריקנית היה תפקיד מרכזי ולמשה שרת היה תפקיד חשוב – אבל בן-גוריון היה האיש שעמד בראשה. והוא עמד בראשה לא רק מפני שהמטרה הייתה נהירה לו, ולא רק בשל כוחו הרב בתנועה הציונית ובישוב העברי, אלא גם – ובעיקר – הודות למדיניותו הגמישה, שהייתה פתוחה לחלופות אחדות ולניצול הזדמנויות היסטוריות. בניגוד לרוב חבריו ויריביו בתנועת העבודה הציונית, שדבקו באידיאולוגיות שלהם, היה בן-גוריון פרגמטיסט, ולפעמים אף מקיאווליסט, רק שגמישותו לא הגיעה עד כדי פיתוח החלופות לפתרון שייכללו בו גם מדינה יהודית וגם שלום עם הערבים. מספר הזדמנויות היסטוריות לא נוצלו בגלל הליקויים בתפיסתו של בן-גוריון.

מ-1917 עד המרד הערבי של 1936 הייתה הצהרת בלפור המסגרת המדינית המקובלת על כל אנשי הישוב העברי, שנאבק נגד הפרות ההתחייבויות שנכללו בכתב-המנדט.⁹ ההצהרה הזאת הציתה בזמנו את התקווה שהתנועה הציונית תתקדם, בעזרתה של בריטניה, בצעדי ענק לקראת הגשמת מטרותיה. בימים ההם הסכים רוב הישוב העברי לגישה הפרו-בריטית של חיים ויצמן וזאב ז'בוטינסקי, שהאמינו בכנותם של בעלי המנדט. אבל בניגוד לויצמן, ז'בוטינסקי היה ער להקים מערכת ביטחון יעילה ("קיר ברזל") כדי לחפות על התהליך. סירוב הבריטים להשתמש בגדודים העבריים שהקים במסגרת הצבא הבריטי, במהלך המלחמה, כדי למלא את התפקיד, פקח את עיניו. ההתנגדות העזה של הערבים למנדט שהיה מבוסס על הצהרת-בלפור, נראתה לציונים כתעודת-יושר לבריטים. חלוצי העלייה השנייה, שהיו אמונים על האסכולות המהפכניות והמחתרתיות הרוסיות, ושהתייחסו בתחילה לבריטים באי-אמון,¹⁰ הסתגלו להלך-הרוח הזה בשנות העשרים; האידיאולוגיה האנטי-אימפריאליסטית שלהם קמה לתחייה רק אחרי שפורסם "הספר הלבן" (במאי 1939) ואחרי שלא מעטים מהם ספגו את הסיסמאות האנטי-אימפריאליסטיות של רוסיה הסובייטית. אמנם, הישוב העברי לא ראה במנדט הבריטי גורם חיובי בלבד – מפני שהניסיונות של מנהיגיו להפעיל במנדט למטרות פרו-ציוניות נכשלו, ומפני שהבריטים חששו מעינו הרעה של העולם הערבי בראשות האמיר פייצל והכתיבו ליהודים מתינות מקסימלית¹¹ – אבל ראשי המוסדות הנבחרים של הישוב סברו שתחת המטריה הבריטית הפגומה יש די מרחב לצבירת כוח ולהתעצמות, ולא היו מעוניינים בעימות כפול, גם עם הבריטים וגם עם הערבים. אפשרות של עימות צבאי רק בין יהודים לערבים לא נראתה אז ריאלית. מטעמים טקטיים, ותוך-כדי ויכוחים עם האופוזיציה, החליטה המנהיגות הציונית להימנע מדיבורים בפומבי על מטרת-העל, העצמאות המדינית. בפגישה עם סטודנטים יהודים מארץ-ישראל בלונדון, ב-1937, אמר משה שרת: "תמיד לחשוב על זה, אף פעם לא לדבר על זה."¹² המדינה היהודית הייתה מעין חזון אחרית-הימים, שהגשמתו תתאפשר רק כשיהיו היהודים רוב בארץ. זמן מה היה נדמה כאילו אין לישוב העברי צורך בצבא, אבל אחרי שהתברר כי תורת "הגדודים העבריים בפיקוח בריטי" אינה ריאלית, התמקדה תורת הביטחון הציונית בהגנה עצמית, ולו גם בלתי-לגלית, שתספק סיוע מבוקר למהלכים הפוליטיים ולמבצעים הלאומיים, ותהיה ערוכה ללוחמה זעירה. ה"הגנה" הייתה מסגרת צבאית מיליציונית, ולחימה סדירה עדיין לא נכללה בין תפקידיה. המסגרת המיליציונית טבעית לכל צבא שמתארגן בסתר תחת שלטון זר, אך ב"הגנה", ובעיקר בפלמ"ח, נוסף למגבלה זאת פן אידיאולוגי, שהבולשביקים אימצו בימי המהפכה ברוסיה, לפי תורת הצבא המהפכני של פרידריך אנגלס, ונטשו אחרי שתפסו את השלטון.

בעשרים ושתים השנים הראשונות של שלטון המנדט הושגו מטרותיו הלאומיות הריאליות של הישוב העברי. לא במעט. טענות היהודים כלפי השלטונות על הגבלת העלייה היו מוצדקות רק בחלקן: היהודים לא ניצלו את מלוא האפשרויות וההזדמנויות, בגלל מחדלי-קליטה ומפני שלא היו די עולים. היהדות האורתודוקסית התייחסה באיבה לציונות, כי אנשי חיכו למשיח והתנגדו ל"דחיקת הקץ", ורבים מהעולים הפוטנציאליים ממזרח אירופה נרתעו בגלל הדומיננטיות של הסוציאליסטים בישוב העברי. המאבק למען עלייה חופשית היה לא רק לשמה, אלא גם סיסמה שנועדה ללכד את היהודים הארץ-ישראלים מול "השלטון הזר והעוין", להגביר את הזדהותם עם הציונות, ולהפיק מיהודי התפוצות עוד יותר סיוע לציונות. לא כל ההתרסות של המנהיגים הציונים נגד הבריטים שיקפו את האמת. בחוזר רשמי מאוגוסט 1919, שנשלח אל יהודי התפוצות, ושחתומים עליו חיים ויצמן, מנחם אוסישקין ויוליוס סימון, בשם הוועד הפועל של ההסתדרות הציונית, כתוב: "אל יהין איש להרוס את ביתו ואת עסקו טרם יידע בבירור כי יוכל להתיישב בארץ. עלייה המונית בלתי מסודרת ובלתי מוכנה מראש, תהיה האסון הגדול ביותר בשביל המהגרים ובשביל ארצנו הקמה לתחייה".¹³ במחקרו על מדיניות העלייה בימי הנציב העליון הראשון, כתב ד"ר משה מוסק, שבאמצע שנת 1921 "לא הערבים הביאו לשינוי המדיניות (של הבריטים) כלפי העלייה, אלא דווקא הציונים, אף כי לא במישרין, אלא כתולדת מחדליהם לגייס את ההון הדרוש לקליטת העלייה. הרביזיה שעשה לורד הרברט סמואל במדיניות העלייה, שהוצגה כוויתור לערבים, לא הייתה למעשה ויתור, אלא התאמת העלייה ליכולת הקליטה של ההסתדרות הציונית."¹⁴ במחקר אחר הגיע ד"ר מוסק למסקנה: "הציונים לא יכלו לנצל את ההזדמנות שניתנה להם אחרי הצהרת-בלפור, ואחרי הסכמי סן-רמו ומינוי נציב עליון אוהד. בשנת נציבותו הראשונה של הרברט סמואל אישרו הבריטים עליית שישה עשר אלף וחמש מאות משפחות יהודיות לארץ-ישראל, היינו כחמישים אלף נפש. ליהודים ניתנה הזדמנות להכפיל את מספרם בארץ-ישראל בשנה אחת. הציונים ציפו לעליית יהודים מן המעמד הבינוני, עם הון קטן ויכולת קליטה ראשונית בכוחות עצמם, וגם קיוו לעלייה מארצות-הברית, אך כל התקוות הללו נכזבו. ארץ-ישראל, שנודעה כארץ לבנטינית תת-מפותחת, לא משכה אנשים בעלי-אמצעים מחברות מפותחות. עלו אליה רק אידיאליסטים, או חסרי-אמצעים, שההסתדרות הציונית מימנה את נסיעתם. העליות באו בגלים, וגם הציפיות לעלייה הופיעו בגלים. בדרך כלל גלים אלה לא תוזמנו היטב בהתאם לנתוני הקליטה". מוסק העיד: "ארבעה חודשים אחרי שהוקם השלטון האזרחי הבריטי בארץ-ישראל הגיעו אליה רק ארבעת אלפים עולים, ומחציתם היו מובטלים. הארץ עמדה מול קטסטרופה כלכלית ופוליטית, מול סכנה שמספר היורדים מהארץ יהיה גדול ממספר העולים אליה. לפיכך הגיעו מנהיגים ציונים למסקנה שיש להפסיק את העלייה ולהטיל את האשמה על הבריטים, מסיבות טקטיות".¹⁵

על אף הקשיים, ועל אף הטעויות והמחדלים של העם היהודי והתנועה הציונית, גדל מספר תושבי ארץ-ישראל היהודים תחת מטריית השלטון הבריטי משמונים ושניים אלף, בשנת 1922, למאה שבעים וארבעה אלף בשנת 1931, ולארבע מאות שבעים וארבעה אלף בשנת 1939, ומספר הישובים העבריים גדל מחמישים וחמישה בשנת 1920, למאתיים ושמונה-עשר בשנת 1939. בשנים 1939-1920 רכשו היהודים שמונה מאות ארבעים וחמישה אלף, ומאה תשעים ושמונה דונם אדמה, ובסוף תקופה זו היו ברשותם מיליון וחמש מאות שלושים ושלושה אלף וארבע מאות דונם. הודות לרכישות אלה הוקמו עוד ישובים באזורי ההתיישבות הקודמים, וגם באזורים שהיו עד אז ערביים "טהורים" או כמעט "טהורים": עמק החולה, הגליל המערבי, עמק בית-שאן וצפון הנגב. מסגרות של שלטון עצמאי ומסגרות מנהליות עצמאיות וחצי עצמאיות נבנו בגלוי, וגם במחתרת ובחצי-מחתרת. כך הוקם גם ארגון ה"הגנה". הישוב העברי היה מאורגן ב"כנסת-ישראל", מסגרת חצי-אוטונומית, בהכרת שלטונות המנדט, ושההשתייכות אליה הייתה זכות ולא חובה, ויהודים יכלו לפרוש ממנה. הבחירות ל"כנסת-ישראל" קבעו את הרכב אסיפת-הנבחרים, שבחרה את הוועד-הלאומי – הגוף המבצע ונציג יהודי ארץ-ישראל – ואת הנהלתו. הישוב העברי בנה מסגרות עצמאיות של חינוך ובריאות, שירותי תחבורה, שיווק חקלאי ובנייה, ולמועצות המקומיות הייתה אוטונומיה מסוימת. עם פרסום "הספר הלבן" של 1939 היו ב"הגנה" כחמישה-עשר אלף חברים, במחסניה היו כששת אלפים רובים, עשרים וארבעה מקלעים בינוניים, כמאתיים מקלעים קלים וכארבע מאות תת-מקלעים, וכן מרגמות 3 אינטש, רימוני-יד, רימוני-מדוכה וחומרי נפץ.¹⁶ ליהודי ארץ-ישראל הייתה אפוא עוצמה לאומית, חברתית וביטחונית. על התחזקות הישוב היהודי, בעשרים השנים הראשונות של שלטון הבריטים, כתב מיניסטר החוץ הבריטי, ארנסט בווין, באיגרת ששלח למיניסטר החוץ האמריקני, ג'ורג' מרשל, בפברואר 1947. בווין טען שהבריטים עמדו בכל ההתחייבויות של הצהרת בלפור ושל המנדט, ושתחת שלטונם הייתה ארץ-ישראל בית לאומי אמיתי ליהודים.¹⁷ מיניסטר החוץ הבריטי צדק, לשיטתו, בפירוש שנתן לנוסח הסופי העמום של הצהרת בלפור. הפירוש של ברל כצנלסון, המוזכר לעיל, לא היה רחוק מזה של בווין. כנותם של הבריטים נכשלה במבחן, לא בימי רגיעה, אלא בימי משבר עם גרמניה הנאצית, שלא היה צפוי כשהעניקו ליהודים את הצהרת בלפור: לקראת מלחמת העולם השנייה, כשנדרשו גבולות פתוחים בארץ-ישראל, כדי לקלוט את עליות ההצלה, נטשה בריטניה את התחייבותה לציונים, והעדיפה לפייס את העולם המוסלמי והערבי. אבל זמן לא רב לפני החלטת האו"ם של 29 בנובמבר, הציע בן-גוריון שהבריטים ימשיכו לשלוט בארץ-ישראל, יבטלו את תקנות "הספר הלבן" ויחזרו לעקרונות שהנחו אותם בשנות העשרים והשלושים. ____ [הפרק בשבוע הבא יעסוק בברית הביטחונית בין ארגון ההגנה לשלטונות הבריטים; בנזק ההיסטורי שגרמו הערבים לעצמם במלחמתם בשלטונות הבריטים ב-1939-1936; במהפכה שחולל הקצין הבריטי אורד וינגייט בארגון ההגנה; במהפכה שחוללו ז'בוטינסקי ואצ"ל בתפיסת הביטחון של בן-גוריון וחבריו; ובמנהיגים השמאלנים שהיו בעד ארץ ישראל השלמה.]

1. פלוגות-השדה שהוקמו בסוף שנת 1937 כדי ללחום נגד הטרור הערבי. 2. יחידות לפעולות מיוחדות שהוקמו ביוני 1939 כדי לפעול נגד מדיניות "הספר הלבן". הן פעלו גם נגד האצ"ל והלח"י. 3. יומן דוד בן-גוריון, 27 כמאי 1947. 4. ספר תולדות ה"הגנה" ב/ 3. עמ' 1972. 5. בפיקוד העליון של ה"הגנה" ישבו החברים בעלי המשקל הרב ביותר במפקדה הארצית וחברי המטה הכללי שלה. לדוד בן-גוריון ולמשה שרת, שני בעלי הסמכות המדינית העליונה בישוב העברי, הייתה השפעה מכרעת על הפיקוד העליון. 6. דוד בן-גוריון, "מחזון המדינה עד מלחמת הקוממיות", מבוא לספר תולדות מלחמת העצמאות, הוצאת מערכות, 1967, עמ' 22-21. בדברים אלה חזר בן-גוריון על עמדתו של ז'בוטינסקי בימי מלחמת העולם הראשונה. 7. ברל כצנלסון סבר שעלייה חופשית תביא לרוב יהודי בארץ-ישראל, ואז יהיה אפשר להקים מדינה יהודית בכל הארץ ממערב לירדן. 8. מדברים אלה נשמעת נימה של צער על כך שהשכר ייצא בהפסד והמדינה תקום רק בחלק מארץ-ישראל המערבית. ברל כצנלסון, "מה לפנים", קובץ "בכור", י' טבת, תש"א. 9. בהצהרת-בלפור התחייבה בריטניה לבנות בארץ-ישראל בית לאומי ליהודים. בגרסה הראשונה של נוסח ההצהרה לא נכתב בית לאומי, אלא מדינה. 10. לעומת זאת הם שמרו על תקווה נוסטלגית שרוסיה הסובייטית תכיר בציונות ותעזור לה, במתכונת הבריגדה היהודית שיוסף טרומפלדור ניסה להקימה, לאחר פרוץ מהפכת פברואר 1917 של קרנסקי. 11. מיד אחרי מלחמת העולם הראשונה הופקדו על ביטחון הארץ הגדודים העבריים, תחת פיקוד בריטי. בימי "מאורעות" 1921-1920 השתתפו אנשי הגדודים בהגנה על יהודים שהותקפו. כך למשל השתתף איש הגדוד האמריקני נחמיה רבין (אביו של יצחק רבין) בהגנה על הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים, שעליו פיקדו זאב ז'בוטינסקי ופנחס רוטנברג. השלטונות הבריטיים, שלא היו מרוצים מהפעילות העצמאית הזאת, פרקו את הגדודים, והחליטו להחזיק בידיהם את המונופול על הביטחון בארץ-ישראל. מניסיונם הרב למדו הבריטים שמי שקובע בתחום הביטחון מחזיק במפתח לשלטון. 12. סדרת שיחות עם אחד המשתתפים, מידד שיף ב1981-1979. 13. יוסף רז, הארץ, 22 באוגוסט 1997. 14. משה מוסק, "הרברט סמואל ועיצוב הדפוסים הראשונים של מדיניות העלייה", בתוך פרקי מחקר בתולדות הציונות, האוניברסיטה העברית, תשל"ו. עמ' 303. 15. ראיון עם משה מוסק ב-9 בנובמבר 1978, וכן Immigration Policy under Sir Herbert Samuel, Frank Cass, London, 1978 M. Mosseek, Palestin 16. ספר תולדות ה"הגנה" כ/ 2, עמ' 982-975; ראיון עם ישראל עמיר ב-5 באוקטובר 1977; סדרת ראיונות עם איש התעשיה הצבאית של היישוב, איסר סנפירי ב-1979; ראיון עם איש התעשיה הצבאית של היישוב, אריה ברנר, ב-24 באוקטובר 1979. 17. 1052 Vol. 5. p. 1947 FRUS.