ברית עם גרמניה הנאצית

"הספר הלבן", שפורסם ארבע שנים אחרי תחילת המרד הערבי (האינתיפאדה הראשונה) וכשנתיים אחרי שהבריטים הציעו לחלק את ארץ-ישראל בין יהודים לערבים, ביטא ניצחון ערבי וכישלון מדיניות ההבלגה של הנהגת היישוב וארגון ה"הגנה": הוא היווה נסיגה לא רק מהצעות ועדת-פיל, אלא גם מהצהרת-בלפור, אף כי הבריטים ביססו את טיעוניו על ניסוחי הצהרה זו ועל "הספרים הלבנים" שפורסמו אחריה. נכתב בו ש"ממשלת הוד-מלכותו שואפת להקים תוך עשר שנים מדינה פלשתינית עצמאית, שקשרי האמנה שלה עם הממלכה המאוחדת יהיה בהם כדי לספק, באופן מניח את הדעת, את הצרכים המסחריים והאסטרטגיים של שתי הארצות בעתיד." כדי לממש את מדיניותם החדשה הגבילו השלטונות ביותר את עליית היהודים לארץ-ישראל ואת זכותם לרכוש בה קרקעות, ולשם כך חקקו, אחרי חודשים אחדים, את חוק הקרקעות. הם גם תכננו להעביר כמה מפונקציות השלטון לתושבים המקומיים.¹ במלים אחרות, ממשלת המנדט התכוונה לכונן בארץ-ישראל בית לאומי לפלשתינים, עם אוטונומיה ליהודים. "הספר הלבן" פורסם שלושה חודשים וחצי לפני שפרצה מלחמת העולם השנייה. במארס 1939, אחרי שגרמניה כבשה את צ'כוסלובקיה, החליטה בריטניה להכפיל את צבאה היבשתי, ובמזרח התיכון היה לה אינטרס אסטרטגי ראשון במעלה: שליטה בתעלת-סואץ, שהבטיחה לה את הדרך למזרח הרחוק ואת שליטתה בהודו ובשדות-הנפט שסיפקו דלק לאימפריה שלה. בריטניה הייתה מעוניינת ביציבות מרבית באזור,² או לפחות במניעת איבת האוכלוסייה אליה, כדי שלא יהיה עליה להפריש כוחות לשמירה על הסדר, ועל-מנת לקבל סיוע להיערכויותיה הלוגיסטיות. אבל "הספר הלבן", שהיה ניסיון להרגיע את הערבים, לא סיפק אותם.

בימי משבר מינכן אמר "אבי הספר הלבן", מיניסטר המושבות הבריטי מֶלְקוֹלְם מֶקְדוֹנַלְד: "אם תפרוץ מלחמה תילחם בריטניה הגדולה על חייה, ויש להכפיף כל שיקול לניצחון במלחמה. כדי לנצח עלינו להחזיק בעמדותינו במצרים ובארץ-ישראל... אך אי-אפשר להחזיק בעמדותינו בארצות אלה כל זמן שנמשכות המהומות בארץ-ישראל... במצב זה עלינו לפרסם מיד הכרזה פייסנית".³ מכאן שהמלחמה משנה את כללי המשחק, וזאת הייתה טענה מרכזית של זאב ז'בוטינסקי לפני מלחמת העולם הראשונה ובמהלכה, כשפעל להקמת גדודים עבריים במסגרת הצבא הבריטי. בן-גוריון שפעל אז להכשיל את ז'בוטינסקי, לא למד את הלקח. הבריטים לעומת זאת זכרו את מרד הערבים בפיקודו של לורנס איש ערב, בימי מלחמת העולם הראשונה, והמעיטו בערך הסיוע שקיבלו מהגדודים העבריים וממחתרת ניל"י. בתחילת אפריל 1948 הודה מומחה בריטי, במסמך מדיני אסטרטגי פנימי, ש"הספר הלבן" היה תוצאה של המרד הערבי ושל ההפרזה בהערכת חשיבותם של הערבים למערך הבריטי העולמי, לקראת ההתמודדות עם גרמניה.⁴ הציונים ראו ב"ספר הלבן" בגידה. אניטה שפירא כתבה ש"הספר הלבן" נתפס כ"סופה של הברית בין היהודים לבריטניה הגדולה".⁵ בפועל, הבריטים לא מימשו את אסטרטגיית הספר הלבן, אך את זה לא ניתן היה לצפות ב-1939. אי-אפשר לומר שלא היה הגיון בטענת הבריטים שהבית הלאומי היהודי אכן הוקם בארץ-ישראל. הרי שום ממשלה בריטית לא התחייבה במפורש להקים בה מדינה יהודית עצמאית; אבל אין ספק ש"הבית הלאומי" הזה היה נהרס, אילו הגיע "הספר הלבן" לכדי מימוש. למסגרת אוטונומית של מיעוט יהודי – גדול או קטן – לא היה סיכוי להתקיים במדינה בעלת רוב ערבי במזרח התיכון הערבי-מוסלמי, שמגמת פניו היא ליתר קיצוניות, כפי שמוכיחים האירועים בעת כתיבת שורות אלה, בעירק ובסוריה, בחצי האי סיני, בעזה ובירושלים. המדינה הפלשתינית עמדה לקום, על-פי "הספר הלבן", אחרי שתסתיים המלחמה העולמית שעדיין לא החלה, אבל לקראת סוף המלחמה העולמית כבר לא היו קובעי המדיניות הבריטים מסוגלים לעמוד בהתחייבות זאת, ואחדים מהם לא רצו לעמוד בה. המלחמה ההרואית של בריטניה, שעמדה יחידה מול היטלר בשנים 1940 – 1941, הצילה את העולם, בריטניה ניצחה, אך היה זה ניצחון פירוס. היא הותשה וצבאה נחלש.⁶ בשנות המלחמה נוכחו הבריטים לדעת שמטרתו העיקרית של "הספר הלבן" – רכישת אהדת הערבים – לא הושגה. רוב המנהיגים הערבים ורוב האליטות במדינות הערביות תלו את תקוותיהם במדינות "הציר", גרמניה ואיטליה, וליוו בשמחה גלויה את ניצחונות צבאותיהן באירופה, באסיה ובאפריקה. אחרי המרד הפרו-נאצי בעירק ודיכויו (במאי 1941) חששו הבריטים מפני מרד דומה במצרים, ונאלצו להפריש כוחות כדי למנוע אותו.

אפשר לראות ב"ספר הלבן" אחד מביטויי הדילמה של הבריטים בארץ-ישראל ואחת מתוצאות שינויי הנסיבות האסטרטגיות בעולם. בין סוף מלחמת העולם הראשונה ובין המחצית השנייה של שנות השלושים, בשנים שבהן התחזקה מאוד אחיזתו של הישוב העברי בארץ-ישראל, רווחה במערב, ובעיקר בבריטניה ובצרפת, האשליה (שרבים נתפסו לה גם בסוף המאה העשרים אחרי קריסת ברית המועצות) שלא יהיו עוד מלחמות גדולות בין המעצמות, מפני שהוכחה העליונות המכרעת של הציוויליזציה הדמוקרטית. זאת הייתה טעות קריטית של השמאל האירופי, בעיקר בבריטניה ובצרפת, ועל כך שילמו שתי מעצמות אירופיות אלה מחיר כבד, והיהודים שילמו מחיר כבד יותר. מעצבי התרבות ודעת הקהל במערב – עיתונאים, אנשי רוח ואנשי אקדמיה, מנותקים מן המציאות האסטרטגית, (כמו בעת כתיבת שורות אלה), האמינו שניתן לפתור בעיות בלי מלחמות, ואמונה זאת חלה גם על פתרון בעיית היהודים; אבל כאשר גרמניה הנאצית התכוננה למלחמה, לעיני כל העולם, החלו גם ראשי מערכת הביטחון הבריטים להתכונן לקראתה. בנסיבות האלה, הצהרת בלפור כבר לא הייתה רלוונטית, והמקצוענים הבריטים הגיבו בגיחוך על דרישת הציונים לקיים אותה. נטישת הצהרת בלפור חד-משמעית, למרות הסכנה שנשקפה לשרידותה של בריטניה. "הספר הלבן" היה אמור להתממש רק עשר שנים לאחר פרסומו, ואז יהיה אפשרי לא לממש אותו; ואכן, הוא לא מומש. ב1939- הייתה לבריטים מחויבות כלפי היהודים, והיו להם מחויבויות כלפי הערבים הארץ-ישראלים וכלפי הערבים במזרח התיכון והמוסלמים מחוצה לו, בעיקר בהודו, ובראש ובראשונה היו להם אינטרסים. את מערכת-היחסים התלת-צדדית הזאת סיבכו עוד יותר רבים מיהודי התפוצות שתמכו ביהודי ארץ-ישראל, וכמה מהם היו בעלי השפעה רבה, בעיקר בארצות-הברית, וגם בתוך בריטניה.

בשנות מלחמת העולם השנייה הייתה ליהודים פחות השפעה מאשר בשנות מלחמת העולם הראשונה, ושרידותה של בריטניה כבר הייתה תלויה לא בהון של יהודי אמריקה, אלא בתמיכתו של נשיא ארצות-הברית. הנשיא רוזוולט לא היה פרו-ציוני, ובין יועציו היו קומוניסטים וסוכנים של ברית-המועצות.⁷ בעלות-הברית היו מעוניינות לא להציג את מלחמתן כמלחמה למען היהודים, ולא הבליטו את פשעי גרמניה נגד היהודים; לעומת זאת ראו הציונים את עצמם מחויבים לסייע לבריטניה במלחמה נגד גרמניה הנאצית. "הספר הלבן" הביא להתפכחות של ציונים רבים משארית התקווה לברית עם בריטניה, ופתח את תקופת "המאבק נגד השליט הזר".⁸ הציונים כבר לא ראו חובה לעצמם להביא בחשבון את קשייה של בריטניה; היא בגדה, והם הגיבו כנבגדים, והחליטו להציג תוכנית מדינית שבמרכזה ריבונות יהודית. ויצמן המתון הקדים בכך את רוב המנהיגים האחרים במאמרו "חלקה של ארץ-ישראל בפתרון הבעיה היהודית".⁹ במאבק הזה הוכחה יעילות האסטרטגיה ארוכת-הטווח של צבירת הכוח. לישוב העברי כבר הייתה עוצמה, וכדי לדכא אותו היה על הבריטים להפעיל שיטות שהם לא רצו או לא יכלו להשתמש בהן, בגלל עייפותם מהמלחמה ואחרי שנודעו בעולם אירועי השואה. המלחמה נגד "הספר הלבן" שנמשכה עד 29 בנובמבר 1947, ליכדה את הסיעות והפלגים בעם היהודי וחידדה את תודעת המטרה הציונית. בשבת שאחרי פרסומו, השביעו אלפי רבנים ודיינים את המוני המתפללים ברוב בתי-הכנסת בארצות-הברית, בשבועת "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני, תדבק לשוני לחיכי אם לא אזכרכי". רבים בכו בדמעות, חזרו על השבועה שלוש פעמים וקראו "לשנה הבאה בירושלים."¹⁰ ממוסקבה הגיע מכתב קצר עם שיר, מאת אלישע רודין: "אחי ורעי, קראתי את הספר הלבן ועל התשובה שנתתם, אחי בציון, ובא גם אני בחלקי ומאוד תשמחוני אם תענו לי. תעשו טוב עמדי אם תכתבו לי על המצב בארץ.

• לא זָכִיתִי אִתְכֶם כִּי אֶהְיֶה
  לְבָשָׂר כִּי נִהְיֶה כְּאֶחָד...
  זִכְרוּנִי, אַחַי, בַּמַּחַנֶה,
  עֵת תֵּלְכוּ שְׁלוּבֵי לֵב, שְׁלוּבֵי-יָד.
  שלכם בלב ונפש
  אלישע."¹¹

בארץ-ישראל יצאו המונים להפגנות ברחובות הערים. ישובים חדשים הוקמו, העלייה הבלתי-לגלית גברה והמוסד לעלייה ב' שהופעל אז על-ידי הסתדרות העובדים ותנועות ההתיישבות, קיבל יותר לגיטימציה בממסד הציוני, אף כי עדיין היו בהנהלת הסוכנות היהודית אנשים שהתנגדו לעלייה הזאת. הנהגת הישוב העברי החליטה על מדיניות של טרור. "היחידות לפעולות המיוחדות (פו"ם), בפיקוד יצחק שדה, קיבלו הוראה לתכנן פיגועים בכמה יעדים (אחד מהם היה בתי-הזיקוק בחיפה). לבן-גוריון היו תוכניות ל"עלייה ג'" ולמרד טרוריסטי: אניות מעפילים יפרצו, בכוח הנשק, לחופי ארץ-ישראל ויביאו אליה צעירים שישתתפו במרד האנטי-בריטי. כחצי-שנה לפני פרסום "הספר הלבן" התחיל בן-גוריון לגלגל את רעיון "מרד העלייה". בדצמבר 1938 אמר לחברי הוועד הפועל המצומצם: "עלינו לנקוט בפוליטיקה חדשה ובדרכי פעולה חדשים. נצטרך להודיע לממשלה שלא נוכל להמשיך בקואופרציה. כלפי חוץ תצטרך ההנהלה להתפטר, ונכנס כינוס יהודי עולמי באמריקה ונכריז ונגשים מלחמת עליה. נסדר עלייה לארץ-ישראל על אחריותנו, ונעמיד את אנגליה בפני הכרח להילחם נגד העלייה בכוח. אנחנו לא יכולים ללכת בדרכי הערבים, לא נעשה מרד, לא נשתמש בטרור, אבל נכריז קבל עולם שארץ-ישראל היא ארצנו... זאת תהיה מלחמתנו הפוליטית על מולדתנו".¹² בפגישה עם נציגי תנועת "מכבי", ב-31 במאי, תיאר את תוכניתו להביא לארץ מאה אלף עולים צעירים, שיקבלו אימון צבאי ויביאו איתם רבבות מכונות-ירייה ואווירונים, ואולי יהיו גורם חשוב בכיבוש הארץ בכוח. למחרת אמר בישיבת הוועד הפועל הציוני המצומצם: "עלינו להקים כוח צבאי יהודי, שתהיה ביכולתו למרוד, אם יהיה צורך בכוח".¹³ גם מפקדי האצ"ל קראו למלחמה נגד שלטונות המנדט, וחברי ארגון זה חדלו לבצע פעולות של פגע-וברח במרכזי אוכלוסייה ערביים ופגעו במחנות צבאיים ובמרכזי השלטון.

"הספר הלבן" הוכיח שהאלימות והטרור משתלמים, ועורר אהדה ציבורית לפיגועים האנטי-בריטיים. הוויכוחים והעימותים בין המוסדות הנבחרים ובין האצ"ל והלח"י היו לא על היבטיו המוסריים של הטרור ולא על התועלת או חוסר התועלת שבו, אלא על מקור סמכותו. לפיגועים מטעם בן-גוריון ניתן הכינוי מאבק. הפיגועים של הפורשים כונו טרור. המאבק והטרור, נגד הערבים ואחר-כך נגד הבריטים, מיקדו את החשיבה הצבאית העברית בלוחמה הזעירה במשך אחת-עשרה שנים (1947-1936), וזאת אחת מסיבות מחדלי ההכנות למלחמת העצמאות. הלוחמה הזעירה נשארה דומיננטית בחשיבה הצבאית של היהודים גם בימי מלחמת העצמאות, ואני טוען שגם בעת כתיבת שורות אלה לא הצליח צה"ל להיפטר ממנה. המרד הערבי ו"הספר הלבן" חיזקו את האסכולה האקטיביסטית בישוב העברי, והשימוש בכוח להשגת מטרות לאומיות נעשה לגיטימי, על-אף הסתירה בינו ובין האידיאולוגיה הרשמית. הסתירה הזאת הולידה מחלוקות, הנמשכות עד היום. אופייניים הדברים שכתב אבא אחימאיר, מנהיג "ברית הבריונים" הרביזיוניסטית: "ארץ-ישראל היא תחנת הצלה של כבוד העם. אומרים, 'הדור שלנו הוא דור עקידה'. ואנו צריכים לשאול את עצמנו ולענות, כלום עלינו להיות 'דור קדושים' או דור של גיבורים? ואני אומר, אם רוצים אנו שקיומנו יהווה תקופת-מפנה בתולדות עמנו, על כולנו להיות גיבורים".¹⁴ הלכי הרוח בשמאל היו רחוקים מאלה שביטא אחימאיר במאמר זה. רבים לא השלימו עם המגמה הזאת. יואב גלבר כתב בספרו כי אדם שהמודיעין הבריטי הגדיר אותו כ"ידוע ומכובד" נחרד ממה שנראה לו כמגמות של הקצנה בחינוך הנוער, וכינה את הפלמ"ח "האס. אס. של ה"הגנה"". כדי לעצור מגמות אלה מסר אותו אדם לבריטים דיווח מפורט על הפלמ"ח.¹⁵ אליעזר ריגר, מבכירי המחנכים, כתב: "הנה כי כן דבק בנו פולחן הכוח עוד בטרם דבק בנו הכוח עצמו".¹⁶

אברהם ("יאיר") שטרן, האידיאולוג שבין ראשי האצ"ל, נקט עמדה רדיקלית, אך לא חריגה, כשהגדיר את סילוק הבריטים מארץ-ישראל כמטרה אופרטיבית. חודשיים לאחר פרסום ה"ספר הלבן" כתב שטרן: "אנו ניצור בציון שבט בני-חורין, שבט לוחמים כובשים, ארגון צבאי אשר יכבוש מידי זרים את ירושלים ויגאל את הארץ לעולם ועד".¹⁷ ארגונו של שטרן לא חיכה למאה אלף המורדים של בן-גוריון, אלא התחיל ביוזמות משלו. לאחר שפרש מהאצ"ל והקים את לח"י, ניסה שטרן לכרות ברית עם איטליה הפאשיסטית ועם גרמניה הנאצית, על סמך האיבה המשותפת לבריטניה. במסמך מינואר 1941, ששלח שטרן לגרמניה, כתוב כי לח"י "פונה אל ממשלת הרייך בהצעה להשתתפות פעילה במלחמה לצד גרמניה", ומעמיד תנאי לשותפות, שגרמניה הנאצית תסייע ללח"י להקים מדינה יהודית בארץ-ישראל. "מדינת היהודים ההיסטורית על יסוד לאומי וטוטליטארי, הקשורה בקשרי ברית עם הרייך הגרמני, תואמת את עניין שמירתן וחיזוקן של עמדות הכוח הגרמניות העתידות במזרח הקרוב".¹⁸ הוויכוח ההיסטורי בין הסוציאליסטים ובין הרביזיוניסטים, בשאלה אם מולדת בונים או כובשים, המשיך לפלג את נותני הטון בציונות, אבל רובם הסכימו שהמשימה המידית היא מלחמה נגד "הספר הלבן". הקואליציה המרוסנת, בהנהגת ויצמן המתון ובן-גוריון ההולך ומקצין, קבעה את חלוקת המשאבים ואת נקודות-הכובד, אבל גם לתגובה הרביזיוניסטית הקיצונית יותר, ואפילו לשטרן, הייתה השפעה: הטרור שהפעילה קבוצה שלא ביקשה ולא קיבלה אישור מההנהגה הנבחרת, סייע לתהליך ההקצנה של הישוב כולו והייתה אתגר מידי לבריטים. (כדאי לזכור שיצחק שמיר, פקודו של שטרן ומי שהיה אחד ממפקדי ארגונו, היה לימים ראש ממשלת ישראל ושר החוץ שלה). יחסי הישוב עם השלטונות זרמו לקראת משבר. החלטות התנועה הציונית ומוסדות הישוב לא כבלו את האצ"ל, שפטר את עצמו ממרותם ומנפתולי המשא-ומתן עם השלטונות. הפעילות הנפרדת, ברוב התקופות, של האצ"ל – ואחר-כך של לח"י – מנעה את ריכוז המאמץ, גרמה בזבוז של הכוחות וכמעט הביאה על הישוב תגובה אכזרית מאוד של השלטונות (כפי שהמליצו מפקדי הצבא הבריטי בלונדון), אך גם אפשרה ליהודים לבצע פעולות מנוגדות-לכאורה. לנהל משא-ומתן עם הבריטים, ובו בזמן לפעול נגדם באלימות, ובכך לעורר באנגליה דעת קהל נגד המשך השליטה בארץ-ישראל. הייתה זאת אסטרטגיה של ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד. הנהלת הסוכנות גינתה את הפעולות הרדיקליות של מפרי המשמעת הלאומית, ומאמרים רבים נכתבו נגדן,¹⁹ אבל הבריטים סבלו מהן, ובכך הן סייעו לתהליך השגת הריבונות.²⁰ ____ [הפרק בשבוע הבא יעסוק באסטרטגיה הביטחונית של היישוב העברי במלחמת העולם השנייה; בהצעת הבריטים לשתף פעולה עם לח"י; בעימותים בין בן-גוריון לחיים ויצמן, עד סילוקו של ויצמן ממעמדו בהסתדרות הציונית; בחוסר העניין של בן-גוריון ויצחק טבנקין ביהודי אירופה בזמן השואה; בפרשת האונייה דריאן 2, וברביזיוניזציה של ארגון ה"הגנה".]

1. גנזך המינה הבריטי, 1939-6019 Cmd. 2. I.S.O. Play fair The Mediterranean and the Middle East / Official History of the Second World War Series Vol. I, p. 1 and 4/16. 3. FO 371-21864 Minutes. 4. מסמכי קנינגהם, 126.4 D.S. סנט-אנטוני קולג', אוקספורד, מצב ארץ-ישראל, אפריל 1948. 5. שפירא, חרב, עמ' 376. 6. תהליכים דומים עברה ישראל במלחמותיה. 7. שגריר ארצות-הברית בברית-המועצות בשנתיים הראשונות לנשיאותו של רוזוולט, ג'וזף א. דייוויס, קיבל שוחד מן השלטונות הסובייטיים ודיווח על סטלין כמי ש"עומד בתוקף על ליברליזציה של החוקה" וכ"יוזם זכות-בחירה ממשית כללית וחשאית". אחד מיועציו הקרובים של רוזוולט, רקספורד טאגווֶל, היה בעד ריכוז הכלכלה בידי המדינה בממדים גדולים, מן הסוג הסטליניסטי. ראה פול ג'ונסון, "היסטוריה של הזמן המודרני", הוצאת "דביר", 1995, עמ' 230, 247. 8. כך הוגדרו פעולות הישוב היהודי נגד 'הספר הלבן' בתחומי ההתיישבות והעלייה, וכן תקיפת בסיסים בריטיים. 9. Ch. Weizman, “Palestine’s Role in the Solution of the Jewish Problem”, in Foreign Affairs. 10. "דבר", 18 במאי 1939. 11. "דבר", 13 ביוני 1939. 12. הלר, עמ' 254-249. 13. יצחק אבנרי, "מרד העלייה – תוכניתו של בן-גוריון לעלייה בלתי-לגאלית", קתדרה, תמוז תשמ"ז, מס' 44, עמ' 145-144. 14. הלר, שם, עמ' 164-162. 15. יואב גלבר, "שורשי החבצלת – המודיעין בישוב 1947-1918" (להלן גלבר, חבצלת), משרד הביטחון, ההוצאה לאור, 1992, עמ' 294. 16. שפירא, חרב, עמ' 375-374. 17. עיתון האצ"ל "אומר לעם", יולי 1939. 18. הלר, עמ' 310-308; גלבר, החבצלת א', עמ' 291-292. 19. מאמרי מערכת ורוב מאמרי הפרשנות בעיתון הארץ למשל. 20. לא יהיה קשה לקורא להסכים להערכה זאת בסוף המאה העשרים, לאחר שראה איך טרור פלשתיני מוצלח הביא לחתימת הסכם אוסלו.