להקריב את ניצולי השואה

מפלגת הלייבור ניצחה בבחירות הכלליות בבריטניה ב-5 ביולי 1945. הממשלה הבריטית החדשה, בראשותו של קלמנט אטלי, דחתה את המלצות ועדת הריסון, ואישרה רק עלייה של אלף וחמש מאות יהודים בחודש. בן-גוריון, שנשאר בפאריס, תכנן, בהמרצתו של הסוכן הסובייטי, משה סנה, מאבק בהחלטה החדשה, על-ידי שימוש בעקורים, לעלייה בלתי לגלית (עלייה ב') ולאלימות בים (עלייה ג'). לברית המועצות היה אז אינטרס לפגוע בבריטניה עם תחילת המלחמה הקרה, והיא ניצלה את היהודים וגם את ניצולי השואה לצורך זה באמצעות משה סנה וסוכנים אחרים. בתחילת אוקטובר 1945 שלח ראש המפקדה הארצית של ארגון ה"הגנה", משה סנה, שדר מארץ-ישראל לבן-גוריון בפאריס: "הישוב וכל מכשירי הביצוע מאחוריך, ובלעדיך לא תבוא ולא תיתכן מערכה".¹ בתשובה לשדר הזה ניסח בן-גוריון את עקרונות ה"רזיסטנס" במסמך בעל שמונה סעיפים. בסעיף השני של המסמך כתוב: "במרכז – הכנות לעלייה ג' (נוסף על ב'), והיא עלייה מזוינת, שתעמוד בכוח עצמה בפני משטרה בים או בחוף. בכל שיירה תהיה פלוגה מצוידת במכונות (ירייה – א. מ.), ברימונים ובאקדחים. הפיקוד בכל ספינה של עלייה ג' יימצא בידי בחור מהארץ". בסעיף השלישי מפורטת הפעילות הדרושה באירופה: רכש, אימונים, מימון, קשר, העברה וגיוס לעלייה ב' ולעלייה ג', וכתוב גם שהפעילות הזאת "מחייבת מפקדה מרכזית בצרפת", ולכן "יש להעביר מיד את אהוד (אבריאל) לפאריס. עליו להגיע עוד בהיותי פה, והכרחי ששאול (אביגור) יבוא מיד להתייעצויות ללונדון או לפאריס". בסעיף הרביעי כתוב ש"אין לחכות ב'תגובה'² להכרזה (של הממשלה הבריטית). ייתכן שלא תהיה כלל הכרזה על מדיניות. ההכרזה הקובעת היא המשכת 'הספר הלבן' למעשה. קיום 'הספר הלבן' זהו הכרזת מלחמה על העם היהודי, ועל עמנו – עם חסר שלטון ומדוכא – להילחם בכל האמצעים שבידו". גם בסעיף השביעי מודיע בן-גוריון שתהיה זו מלחמה "נועזת ומחושבת לזמן לא מעט", ומזהיר מפני ציפיות מוגזמות: "לא קרב אחרון ולא ציפייה לניצחון מהיר וקל". נושא הסעיף השמיני הוא הסברת ה"תגובה" לדעת הקהל בעולם, ש"חשיבותה שקולה כמעט כנגד התגובה עצמה". לא רק שלדעת-הקהל העולמית הייתה חשיבות עליונה בתוכניתו של בן-גוריון; מטרת התוכנית הייתה לעצב את דעת-הקהל באמצעות שימוש בניצולי השואה. בן-גוריון העריך שלא תהיה במערב ממשלה שתיתן יד לחסימת דרכם של ניצולי השואה לארץ-ישראל אם ההסברה הציונית תתזמר את התקשורת העולמית במבצעים מוצלחים.³ בן-גוריון לא הסתפק בניסוח תוכניות. מקורביו רכשו נשק קל בשביל עלייה ג' וחיפשו אתרים לאחסון הנשק ולהכשרת צעירים לשימוש בו.⁴ והוא נפגש עם חברים לשעבר של חברי ארגון המחתרת היהודית בצרפת בימי מלחמת העולם השנייה (Armee Juive) וקיבל מהם הסכמה לסייע בהגשמת תוכנית התגובה.⁵ קשר ישיר עם ה"הגנה" לא היה לבן-גוריון. עד 1945 היה אליהו גולומב איש הקשר שלו עם ה"הגנה", ואחרי מותו היה בן-גוריון מנותק ממנה למעשה. לפחות מאמצע שנת 1945 ועד אוגוסט 1946 היה משה סנה האיש שקבע את מהלכי ה"הגנה", הקצין את דרכה, דחף אותה להתמחות בלוחמה זעירה ובפעולות טרור, לפי הוראות מפעיליו הסובייטים, ובן-גוריון נגרר אחריו. ארגון ה"הגנה", שהפלמ"ח השתלט עליו, היה עסוק בפעולות טרור נגד הבריטים בארץ-ישראל ובהעפלה לצרכי תעמולה ברחבי העולם, ולא התכונן למלחמת העצמאות.

הפלמ"ח היה כפוף פורמלית למטכ"ל ה"הגנה", שהיה כפוף להנהלת הסוכנות היהודית וליושב-הראש שלה, דוד בן-גוריון, אבל אהדתם, נאמנותם ואף הערצתם של רוב חברי הפלמ"ח היו נתונות ליריביו הפוליטיים של בן-גוריון, ובראשם מנהיג הקיבוץ המאוחד, יצחק טבנקין. כשהבין בן-גוריון שהוא לא יוכל לשלוט בפלמ"ח וגם לא יוכל לפרק אותו, ניסה להפעיל את חברי ה"הגנה" ששרתו בצבא הבריטי, אבל רובם לא נענו לדרישותיו. נחום גולן וישראל טל, שנענו, השיגו תוצאות עלובות.⁶ ביומנו, עודד בן-גוריון את עצמו: "הקשיים המעשיים עצומים, אולם אין הדבר מן הנמנע. והעיקר ישנו האדם ורצונו".⁷ ראשי ה"הגנה", משה סנה וישראל גלילי, סרבו לשתף אתו פעולה בתוכנית "עלייה ג'".⁸ בתחילת אוקטובר 1945, כשעדיין שהה בפאריס, הגה בן-גוריון רעיון להקים ארגון ביטחוני חדש, "משמרת צלחים", שיהיה כפוף לו במישרין ונאמן לו בלבד, מעין משמר השולטן או אחווה חשאית של הטובים ביותר מבני הארץ, השאור שבעיסה. ביומנו תיאר בן-גוריון פרופיל של חברי "משמרת הצלחים" האליטיסטית: אנשי מעשה שהם גם אנשי רוח, מחונכים לאהבת ישראל ומוכנים להקריב את חייהם למען הגשמת מטרות הארגון. הוא יעד להם משימות, ללכד את היהודים בגולה, לחנך אותם לאחדות ישראל ולהגביר בהם את אהבת ארץ-ישראל, להקים מחתרות בכל מקום שיהיה צורך בכך, ולהעניק הכשרה חלוצית לנוער היהודי לקראת העלייה לארץ.⁹ במסמך שבו תיעד בן-גוריון את תוכניתו, בסעיף הרביעי, כתוב ש"כל צלח מוסר, לפני התקבלותו למשמרת, שבועת אמונים לבניין המדינה העברית, לארגון ה"הגנה" בארץ ולביצוע שליחות המשמרת בחייו ובמותו", ובסעיף החמישי כתוב: "חברות למשמרת היא אישית וחשאית. משמעת הצלח למשמרת קודמת למשמעתו לכל איגוד אחר שהוא חבר בו".¹⁰ תוכנית "משמרת הצלחים" מלמדת שתפיסתו של בן-גוריון את הארגון הביטחוני, בשנות הארבעים של המאה העשרים, הייתה קרובה לזו של הארגונים החשאיים ברוסיה במאה התשע-עשרה ובתחילת המאה הנוכחית, ושל הארגונים החשאיים בימי העלייה השנייה ( "בר גיורא", "השומר", "ההסתדרות המצומצמת", הקבוצה היפואית, "בני פנחס" וניל"י), יותר מאשר לתפיסה מודרנית של צבא סדיר ומקצועי. הרי, לשם השוואה, עיקרי ההסתדרות המצומצמת של תלמידי הגימנסיה "הרצליה" (אליהו גולומב, דב הוז, משה שרת וחבריהם, כשהיו בגיל העשרה), שנוסחו ב-1913: "מסירות מוחלטת ומשמעת חזקה בעבודה; כיוון חיי החברים לרוח ההסתדרות; עזרת ההסתדרות לחבריה בחייהם הפרטיים; חשאיות כלפי חוץ בנוגע לקיום ההסתדרות ולחייה הפנימיים".¹¹

באוקטובר 1945 ביקר בן-גוריון במחנות העקורים בדכאו ובברגן-בלזן. כוונתו הייתה לא רק להיפגש עם העקורים, אלא גם לבדוק את האפשרות להשתמש בהם למבצעי "עלייה ג'". אחרי שבועות אחדים, כשסיפר על ביקור זה לאסיפת-הנבחרים בארץ-ישראל, לא אמר דבר על תוכנית "עלייה ג'". הוא אמר: "השרידים המעטים שניצלו בנס מחדרי-הגזים, מעבודת-פרך, מעינויים וייסורים, ממכות ועלבונות, בשמם אני מביא לכם פריסת-שלום של אחים. שתי משאלות הטילו עלי למסור לכם. משאלה אחת, אחדות ישראל. יחד מתו, נענו וסבלו ללא הבדל שבט, ללא הבדל מוצא, ללא הבדל מפלגה. התליינים לא הבחינו. והמשאלה השנייה, מדינת ישראל. היא הצוואה האחרונה של מיליוני הקדושים אשר הלכו למות. רק בגלל היותנו בני עם נטול מולדת ומדינה נספינו, ולא ייכון ניצחון החרות והצדק בלתי אם יתוקן המעוות ההיסטורי שנעשה לעמנו".¹² אחרי ביקורו במחנות נפגש בן-גוריון בפרנקפורט עם מפקד צבאות בעלות-הברית הגנרל דווייט ד. אייזנהאואר ועם סגנו בריגדיר-גנרל וולטר בדל-סמית, והם הבטיחו לו שיהודי מזרח-אירופה יורשו להיכנס לאזורי הכיבוש האמריקני.¹³ בתזכיר שהגיש להנהלת הסוכנות, בנובמבר אותה שנה, כתב בן-גוריון: "אם יעלה בידנו לרכז רבע מיליון יהודים באזור האמריקני, יגביר הדבר את הלחץ האמריקני (על הבריטים), לא בגלל הבעיה הכלכלית, זה אינו גורם בר-חשיבות אצלם, אלא משום שהם אינם רואים כל עתיד בשביל אנשים אלה בשום מקום אלא בארץ-ישראל".¹⁴ חוקר השואה, פרופ' יהודה באואר, כתב שההנהגה הציונית חששה שאם ארץ-ישראל תהיה סגורה זמן רב, העקורים לא יעלו אליה. בימים ההם דובר על שלוש מאות אלף עולים, ותחזיתו של בן-גוריון התממשה. באואר כתב: "התהווה מאגר גדול של עולים-בכוח, רובם תחת חסות אמריקנית, שממשלת ארצות-הברית הייתה מעוניינת להיפטר מהם... האלטרנטיבה היחידה הייתה ארץ-ישראל. לשם כך נדרש לחץ על בריטניה ... המעשה המדיני המרכזי באותה תקופה היה לחצה של ארצות-הברית על בריטניה".¹⁵

ב-6 בדצמבר 1945, כשחזר בן-גוריון לארץ-ישראל, קבעה הנהלת הסוכנות ש"המאבק להגשמת הציונות מחייב בשלבו הנוכחי... נוסף על הפעולה הרגילה המדינית, הקונסטרוקטיבית וההגנתית, מאמץ מיוחד בכיוון הפעולות הבאות: א. הגברת ההעפלה מכל הארצות; ב. הגנה פעילה על ההעפלה בימים ובכניסה לארץ; ג. הקמת תנועה להעפלה ולהגנה עליה לפי סעיף ב' מסועפת על פני הגולה היהודית כולה; ד. הסרת מכשולים בארץ החוסמים דרכי ההעפלה".¹⁶ בן-גוריון וחבריו ניצלו את בעיית העקורים היהודים לשיווק¹⁷ מטרתם –– הקמת מדינה יהודית בארץ-ישראל. האסטרטגיה שלהם התבססה על "העפלה" (עלייה בלתי לגלית) הפגנתית, שאומנם לא תביא את העקורים לארץ-ישראל, אבל תביא אותם לעמודים הראשונים של העיתונים במדינות המערב, ובעיקר של עיתוני ארצות-הברית. המעפילים לא הבינו זאת. רוב שליחי העלייה לא הבינו זאת. אחד שהבין היה ראש הסניף האיטלקי של "המוסד", יהודה ארזי". בעדותו ב-1949 הוא הודה שבפליטים, שרידי השואה, הוא ראה "חומר תעמולה נהדר לכל העולם האנושי" ששום כוח אלים לא יכול להם.¹⁸ עיתונאים וסופרים כתבו וכותבים שתכלית ההעפלה הייתה להביא את העקורים לחוף מבטחים. תכלית ההעפלה הייתה להביא לחוף מבטחים לא את העקורים, אלא את המדינה היהודית. התמרון של בן-גוריון הצליח עד כדי כך, שאפילו אחרי שבעים שנה, בעת כתיבת שורות אלה, מאמינים רוב הישראלים שההעפלה נועדה להביא את ניצולי השואה לארץ-ישראל.¹⁹

מיד לאחר כניעת גרמניה, דרשו מנהיגי יהדות ארצות-הברית מהממשל ומאנשי הקונגרס לסייע לניצולי השואה. מיניסטר האוצר היהודי, הנרי מורגנטאו, הבן, האיץ במיניסטר החוץ, ג'יימס בירנס, לפעול בעניין זה. ביוני 1945 שלח משרד החוץ לאירופה את פרופ' ארל הריסון, דיקן הפקולטה למשפטים באוניברסיטת פנסילבניה וחבר הוועד הבין-ממשלתי לפליטים, כדי לחקור את מצב העקורים בגרמניה ובאוסטריה, ובעיקר את מצב העקורים היהודים. אחד מעוזריו של הריסון היה מנהל הג'וינט באירופה, ד"ר ג'וזף שוורץ, שעמד על משמר האינטרס הציוני. לפני שיצא הריסון לאירופה תדרכו אותו מנהיגים ציונים. בסוף יולי שלח הריסון למשרד החוץ האמריקני את רשמיו הראשונים – ביקורת קשה על יחסו של הצבא האמריקני לעקורים היהודים. הרמטכ"ל, הגנרל ג'ורג' מרשל,²⁰ ומיניסטר ההגנה, הנרי סטימסון, קראו למפקד הכוחות האמריקנים באירופה, הגנרל דווייט אייזנהאואר, לשפר מיד את מצב העקורים. אייזנהאואר נענה לבקשתם. ב-24 באוגוסט שלח הריסון את הדוח הסופי שלו: האמריקנים השומרים על מחנות העקורים ממלאים תפקיד דומה לזה של הזקיפים הנאצים במחנות הריכוז, בהבדל אחד, האמריקנים אינם משמידים את היהודים. הוא הציע להקים בגרמניה ובאוסטריה מחנות נפרדים לעקורים היהודים, ולהעלות מאה אלף יהודים מהמחנות בגרמניה לארץ-ישראל, לפני שיגיעו למחנות אלה עקורים נוספים מן המזרח. הנשיא טרומן שלח מכתב נזיפה לאייזנהאואר, וזה פרסם נתונים אחרים על מצב העקורים. הריסון הגיב, והנושא התמקם בדעת הקהל האמריקנית.²¹

הריסון לא הגזים. הגנרל ג'ורג' פטון, גיבור המלחמה ומפקד המחנה השלישי של הצבא האמריקני, שהיה ממוקם בגזרה המזרחית של שטח הכיבוש האמריקני, כתב ביומנו, כי ההנחה שהעקורים הם בני-אדם היא הנחה מוטעית, ובמיוחד כשמדובר ביהודים, הנחותים מבעלי-חיים. אורח-החיים הנוכחי של העקורים היהודים אינו תוצאת מה שקרה להם תחת שלטון הנאצים. הם מתנהגים כפי שהם מתנהגים מפני שהם בני גזע נחות. פטון כתב לרעייתו שהגרמנים הם העם ההגון היחיד באירופה. מצבם של העקורים היהודים באזור המחנה השלישי היה קשה במיוחד.²² פרופ' יהודה באואר כתב שלדוח הריסון היה תפקיד מכריע בתהליך שהביא להקמת מדינת ישראל. הוא עורר את זעמו של הנשיא על הצבא, ומאז לא הפריעו עוד מפקדי-צבא אמריקנים ליהודים לחדור לאזור האמריקני,²³ ותנועת "הבריחה" של היהודים ממזרח-אירופה למערבה קיבלה כמעט-לגיטימציה מהבית-הלבן. ברית-המועצות סייעה לתהליך: רבים מהבורחים יצאו מאזורי שליטתה, והיא לא מנעה את בריחתם. משה סנה היה איש הקשר של הנהלת הסוכנות היהודית עם ברית-המועצות. שיתוף-פעולה אד-הוק זה בין ברית-המועצות ובין התנועה הציונית עורר תקוות ורודות בחוגים שמאלניים בארץ-ישראל, אבל בין תקוותיהם ובין השיקולים של סטלין לא היה קשר. מדיניותו הארץ-ישראלית הייתה חלק מאסטרטגיית המלחמה הקרה שלו נגד המערב, במגמה להשלטת ברית-המועצות על העולם. במזרח התיכון חתרה ברית-המועצות תחת ההגמוניה של בריטניה, לכן תמכה ב-1947 בהקמת המדינה היהודית, להפתעתם של רוב המנהיגים הציונים.²⁴ באיגרת ששלח טרומן לראש-הממשלה החדש של בריטניה, קלמנט אטלי, בסוף אוגוסט 1945, נכללה בקשה להתיר הכנסתם לארץ-ישראל של מאה אלף יהודים עקורים, שברית-המועצות סייעה להסתננותם למערב, במטרה לסכסך בין ארה"ב לבריטניה. האיגרת הגיעה ליעדה בדיוק בזמן שממשלת הלייבור חיפשה פתרון לבעיית ארץ-ישראל. מנהיגי בריטניה היו ערים יותר ממנהיגי ארצות-הברית לתוכניות האימפריאליסטיות של ברית-המועצות, וכיוונו בהתאם להן את מדיניות החוץ שלהם. רבים מחברי הממשלה דרשו לא להמשיך במדיניות "הספר הלבן", וגם לא במדיניות המנדט שלפני 1938, ולהחליט על פתרון שיושתת על סיום שלטון בריטניה בארץ-ישראל במועד מוגדר (פעמים אחדות נאמר שעל בריטניה להסתלק מהמנדט תוך עשר שנים), ולהחליט על הבטחת האינטרסים האסטרטגיים של בריטניה בארץ-ישראל, על שמירת ידידותו של העולם הערבי (והמוסלמי) ורצונו הטוב כלפי בריטניה, ועל אי-התכחשות להתחייבות שניתנה ליהודים בהצהרת בלפור, לסייע להם להקים בית-לאומי (לא מדינה עצמאית) בארץ-ישראל. את כל הדברים האלה רצו הפוליטיקאים הבריטים להשיג בלי שימוש בכוח, והם הבינו שלשם כך עליהם להשיג את תמיכתה הפעילה של ארצות-הברית ואת השתתפותה באחריות וביישום, לכן ניסו להסיט את ממשל טרומן מתמיכתו בתביעות הציונים, ולשתפו באחריות לגורל ארץ-ישראל. אבל בתקשורת בין בריטניה ובין ארצות-הברית היו תקלות, והציונים ניצלו אותן. אטלי דחה את בקשת טרומן, בטענה שבריטניה אינה יכולה לבצע מעשה שתהיה לו השפעה רבה כל-כך על ההתפתחויות בארץ-ישראל, לפני שתקבע את מדיניותה בנושא עתיד הארץ. דחייה זו גרמה לקרע ביחסי ארצות-הברית ובריטניה; לטרומן, שהיה נשיא לא נבחר (הוא קיבל את הנשיאות אחרי מות הנשיא רוזוולט), ושעדיין לא היה מודע לכוונות הסובייטים, היה קשה לחזור בו מדרישתו, בגלל מחויבותו הפומבית, ועקב הלחץ שהפעילו עליו יהודי ארה"ב. לעומת זאת היו העמדות של אנשי משרד החוץ ומשרד ה"הגנה" האמריקנים קרובות לאלה של הבריטים; הם טענו שהבאת מאה אלף יהודים לארץ-ישראל נוגדת את האינטרסים של ארצות-הברית ושל המערב.

כדי לשתף את ארצות-הברית באחריות ישירה למזרח-התיכון, יזמה בריטניה את הוועדה האנגלו-אמריקנית, שהוסמכה לבחון את התנאים בארץ-ישראל ואת השפעת עליית היהודים על איכות החיים של תושביה. כן, לבחון את מצב העקורים היהודים באירופה, לשמוע את חוות דעתם של יהודים וערבים על עתיד ארץ-ישראל ולהגיש המלצות לממשלות בריטניה וארצות-הברית, בייחוד בנושא פתרון בעיית העקורים. לוועדה זאת נבחרו אנשים שלא היו מעורבים בעבר בענייני ארץ-ישראל, וזמן עבודתה הוגבל למאה ועשרים יום. ישיבתה הפתוחה הראשונה הייתה ב4- בינואר 1946 בוושינגטון. שנים-עשר חברי הוועדה חתמו על הדוח שלה ב20- באפריל, בלוזאן שבשווייץ. מיניסטר החוץ ארנסט בווין סבר שחברי הוועדה ישתכנעו בצדקת הטיעון הבריטי, אך לא זה מה שקרה. ממשלת בריטניה הוכתה בהלם כשהמליצו חברי הוועדה, פה-אחד, להעלות מיד מאה אלף עקורים יהודים לארץ-ישראל, ולבטל את "הספר הלבן". אמנם, הוועדה לא קיבלה את רעיון העצמאות המדינית בארץ-ישראל, ובמסקנותיה כתוב: "עכשיו ובעתיד הנראה לעין יביא כל ניסיון להקים מדינה עצמאית, או שתי מדינות עצמאיות, בארץ-ישראל למלחמת-אזרחים, העלולה לסכן את שלום העולם". אי-אפשר לומר שחברי הוועדה לא ראו את הנולד. אלה העקרונות, שעליהם המליצה הוועדה האנגלו-אמריקנית לבסס את הממשל בארץ-ישראל: יהודים לא ישלטו בערבים וערבים לא ישלטו ביהודים; ארץ-ישראל לא תהיה יהודית וגם לא ערבית; יישמרו המקומות הקדושים לכל הדתות; הבריטים ימשיכו לשלוט בארץ-ישראל במשטר נאמנות מטעם האומות המאוחדות. הוועדה האנגלו-אמריקנית הניחה אפוא את היסוד לתוכנית האוטונומיה החבלית, שהבריטים דבקו בה כל ימי שלטונם בארץ-ישראל.²⁵ דוח הוועדה האנגלו-אמריקנית פורסם בלונדון ובוושינגטון ב-30 באפריל 1946. בו בערב הכריז טרומן שהוא שמח לקבל את ההמלצות, ומבקש מבריטניה להכניס מיד מאה אלף עקורים לארץ-ישראל ולבטל את חוקי "הספר הלבן". הוא הוסיף שהמלצות הוועדה בעניין מעמדה של הארץ בעתיד צריכות עיון. הבריטים ביטאו את אכזבתם בגלוי. אטלי הצהיר בפרלמנט כי ממשלתו לא תעלה מאה אלף יהודים לארץ-ישראל, לפני שתדון בהמלצות האחרות של הוועדה ולפני שיימצא פתרון כולל לבעיה. "יש לדון בדוח כמקשה אחת", אמר אטלי. "בריטניה לא תישא לבדה בנטל הכספי של ביצוע המלצותיו, ופירוק כל הארגונים הצבאיים בארץ-ישראל הוא תנאי להעלאת מאה אלף היהודים אליה". באותו זמן הגיעו לשיאם פיגועי הטרור של "תנועת המרי", שעליה פיקד הרמטכ"ל בפועל של ארגון ה"הגנה", יצחק שדה. לערבים לא היו אז ארגונים צבאיים, ואין צורך לנחש לאיזה ארגונים התכוון אטלי. הוא קיווה שכאשר יתפרקו ארגונים אלה, תוכל בריטניה לכפות את הפתרון הרצוי לה על היהודים ועל הערבים, ולא תאבד את הבסיסים הצבאיים שלה בארץ-ישראל, שחשיבותם גברה באותה תקופה, עקב דרישתה של מצרים לפנות מאדמתה את הבסיסים הבריטיים. הוא סבר שאם תיענה בריטניה לדרישות היהודים, יחדשו הערבים את לוחמת הטרור שלהם, ולערבים יש פוטנציאל טרור גדול מזה של היהודים, מפני שהם יכולים לגרור לסכסוך את מדינות ערב, ולאיים על האינטרסים הבריטיים באיזור, בייחוד בתחום הנפט. יצא שהוועדה האנגלו-אמריקנית לא הגבירה את שיתוף הפעולה בין שתי מעצמות המערב, אלא העצימה את העימות ביניהן. אלה היו עמדות ארבעת הצדדים הנוגעים בדבר: הערבים דרשו פתרון בלעדי לשאלת ארץ-ישראל, כלומר, הקמת מדינה פלשתינית-ערבית לאלתר; גם הציונים דרשו מדינה, אבל הסתפקו בביטול חוקי "הספר הלבן" ובעליית מאה אלף עקורים מיד, בתקופת-המעבר, מפני שהעריכו כי דרישתם למדינה לא תתקבל; הבריטים דרשו פתרון כולל שארצות-הברית תשתתף באחריות לביצועו; הנשיא טרומן רצה להפיק רצון מהיהודים האמריקנים לקראת הבחירות הדו-שנתיות,²⁶ וקיווה לצאת מן הפרשה בכבוד, אחרי שיעלו מאה אלף העקורים לארץ-ישראל. כלומר, עמדות הבריטים היו קרובות לאלה של הערבים, ועמדות האמריקנים היו קרובות לאלה של הציונים. כדי להגיע להבנה עם האמריקנים, יזמו הבריטים ועדת-מומחים משותפת לבדיקת אפשרויות יישום דוח הוועדה האנגלו-אמריקנית, ובחודשים יוני ויולי 1946 ניסחה ועדה זו את "תוכנית וריסון-גריידי":²⁷ יוקמו אוטונומיות חבליות ליהודים ולערבים; השלטון המרכזי יישאר בידי בריטניה, וכן יישארו בידיה חבלי ירושלים והנגב (שהוגדר כבלתי-מיושב); המנדט יבוטל ובריטניה תשלוט בארץ-ישראל כנאמן מטעם האו"ם. השאלה אם אחרי תקופת-הנאמנות תהיה ארץ-ישראל למדינה פדרטיבית או תחולק לשתי מדינות, נשארה פתוחה. ב-25 ביולי 1946 אישרה ממשלת בריטניה את תוכנית מוריסון-גריידי, כבסיס למשא-ומתן בינה ובין היהודים והערבים.²⁸ הרי הדברים שאמר אילטיד קלייטון, איש השגרירות הבריטית בקהיר, שהיה ממונה על הקשרים של בריטניה עם הליגה הערבית ועם ראשי מדינות ערב, לאליהו ששון, מנהל האגף הערבי במחלקה המדינית של הסוכנות היהודית: "בכוחו של משרד החוץ להעמידכם בפני עובדות-ברזל שיקשה עליכם להתגבר עליהן. הוא יחלק את הארץ, יקים ממשלה ערבית בחלק הערבי ואנגלי בחלק האנגלי, ויצמצם את היהודים בחלק היהודי. הוא יצמצם (את היהודים) בכול, בעלייה, בקרקע, בבניינים ובמפעלים, ויסגל אותם בעל-כורחם לתנאים החדשים." השיחה הזאת איששה את הנחתם של אחדים מראשי הסוכנות היהודית, שבריטניה מתכוונת לכפות בכוח על היהודים את תוכנית מוריסון-גריידי, וכך נולד מיתוס "תוכנית קלייטון", שלא הייתה ולא נבראה. בימי מלחמת העצמאות רווחה בישוב העברי ובהנהגה הדעה שהבריטים יעשו הכל כדי למנוע את ניצחון היהודים. סביר להניח שקלייטון לא התכוון לאיים אלא להזהיר, באמצעות ששון, את מנהיגי הישוב העברי ולומר להם שמדינה יהודית אינה מונחת בכיסם.²⁹ אי-הבנה זאת פגעה קשות גם בהכנות למלחמה וגם בניהולה. הנשיא טרומן, שלא התמצא בפרטי הסכסוך המזרח-תיכוני, סבר בתחילה שדוח מוריסון-גריידי הוגן ומשביע רצון, אך שינה את דעתו מיד בגלל הלחץ הציוני האדיר, ואבא הילל סילבר התפאר שהייתה לו יד במניעת האסון.³⁰ רבע מיליון העקורים שהביאו פעילי "הבריחה" לאירופה המערבית תמרנו את ארצות-הברית ואת בריטניה למצב בלתי-נסבל, ואפשר להניח שאילו פתחה בריטניה את שערי ארץ-ישראל למאה אלף עקורים הייתה ממתנת את דרישות היהודים בלי להסתכן במרד ערבי, מפני שהערבים הארץ-ישראלים היו אז נפחדים ונבוכים למדי, בגלל תבוסת גרמניה הנאצית. חוסר הגמישות של ממשלת הלייבור הבריטית, ורגישותו של ממשל טרומן ללחצים הציוניים, האיצו את תהליך החלת הריבונות היהודית על ארץ-ישראל. אחת העדויות על קשייהם של האמריקנים היא התזכיר הסודי של פרייזר וילקינס, ראש מדור ארץ-ישראל במחלקת המזרח הקרוב במשרד-החוץ האמריקני. וילקינס כתב: "בעיית העקורים החריפה בגלל דרישתם להגר לארץ-ישראל. בעיה זו מסכנת ומשבשת את יחסי ארצות-הברית עם בריטניה ועם מדינות ערב. המשך המשבר והתרופפות מעמדן של ארצות-הברית ובריטניה באזור, יאיצו את תהליך ההתפשטות הסובייטית ויזיקו לאינטרסים של העולם הנוצרי בארץ הקודש".³¹ המומחים האמריקנים הבינו שהעקורים הם גורם חשוב במדיניות הציונית, אך לא יכלו לבודד את הגורם הזה מההיבט האנושי וממדיניות הפנים האמריקנית. יהודים הפעילו את השפעתם על הנשיא טרומן. לדוגמה, אדי ג'יקובסון, ידיד-נעוריו וחברו לעסקים, הביא אליו, ב-26 ביוני 1946, את הרב ארתור לליוולד, מפעילי הסתדרות ציוני אמריקה, ואת ידידו צ'ארלס קפלן. הפגישה הייתה בבית-הלבן, ושלושתם, בייחוד הרב לליוולד, לחצו את הנשיא לקבל את העמדה הציונית.³² כשהכיר טרומן, תחת לחץ דעת הקהל האמריקנית, בזכותם של היהודים למדינה ובזכותם של העקורים לעלות לארץ-ישראל, הצטמצם חופש-התמרון של מומחי משרד-החוץ האמריקני. זאת הייתה אחת ההצלחות העיקריות של מסע השיווק הציוני.

מיניסטר החוץ הבריטי, ארנסט בווין, שנפל בפח, איבד את שיקול-הדעת המפוכח שהיה חלק מתדמיתו, ועורר נגדו את איבת יהודי כל העולם ב-13 בנובמבר 1946, כשאמר בפרלמנט, בתגובה על מסקנות הוועדה האנגלו-אמריקנית: "הממשלה אינה מסכימה להשקפה שיש לסלק את היהודים מאירופה או שאין להניח להם לשוב ולחיות ללא אפליה בארצות מוצאם".³³ בווין טען שבריטניה נלחמה נגד גרמניה הנאצית, גם כדי שיהודים יוכלו לחיות בארצות אירופה כשאר האזרחים, ואם אחרי הניצחון אין ליהודי אירופה פתרון אלא בארץ-ישראל, הרי שלא היה טעם במלחמה,³⁴ והוסיף, בטוח בכוחו ובצדקתו: "אהמר על עתידי המדיני בניסיוני להסדיר בעיה זו".³⁵ במסיבת-העיתונאים, אחרי נאומו בפרלמנט, נשאל בווין מה דעתו על התוכניות של הציונים להגדיל את משאביה הכלכליים של ארץ-ישראל, והשיב: "יש בהן שמונים אחוזים תעמולה ועשרים אחוזים מציאות. אני פוחד שהיהודים היושבים באירופה ידגישו את מעמדם הגזעי ... אם היהודים, שסבלו כל-כך, שואפים להתייצב בראש התור, ויהי מה, יש סכנה שתתעורר תגובה אנטישמית חדשה בכל רחבי אירופה".³⁶ בדברים אלה, ובעיקר ב"התייצבות בראש התור", שמעו היהודים נימה אנטישמית. תחנת הרדיו של ה"הגנה", "קול ישראל", הגיבה: "מה שעשה היטלר במלחמת-הבזק הרצחנית שלו נגד היהודים חוזר עתה ונשנה בידי הדמוקרטיות, כקו מדיני איטי ושוחק. גוזרים עלינו לחיות בתוך גֶּטו שאינו נסבל, ובלבד שלא נגזול מאירופה את כישרונות היהודים".³⁷ אחרי שלוש שנים הגדיר ויצמן את דברי בווין כ"ברוטאליות ללא סיבה".³⁸ היו סיבות לברוטאליות הזאת: אישיותו של בווין, שתתואר להלן, ואי-הבנתו את הפוטנציאל הציוני אחרי השואה ואת השפעת הציונים על דעת הקהל בארצות-הברית. גם את האמריקנים הוציא בווין מהכלים כשהצהיר בוועידת מפלגת הלייבור (ביוני 1946) שארצות-הברית מפעילה לחץ כבד למען הגירת היהודים לארץ-ישראל "מפני שאין היא רוצה בהם בניו-יורק".³⁹ טרומן ראה בדברים אלה פגיעה אישית,⁴⁰ אולי מפני שהם לא היו שגויים לחלוטין כשבא מיניסטר החוץ הבריטי לארצות-הברית, לכינוס של האו"ם, סירבו הסוורים של ניו-יורק לטפל במטענו, וכשנכח בתחרות כדור-בסיס, התארגנה נגדו הפגנה קולנית ספונטנית, והשלטונות – שחששו לביטחונו – נחפזו להבריחו מן האצטדיון. כריסטופר סייקס כתב: "העיתונות האמריקנית⁴¹ סייעה להפיץ את הדעה שכמעט אין הבדל בין שני פושעים אנטישמיים אלה, אדולף היטלר מכאן וארנסט בווין מכאן." סיוע עיתונאי זה היה שלב והישג במאבק על המטרה.

מדינאים, חוקרים והיסטוריונים, רבים, סברו, בימים ההם וגם אחר-כך, שאילו הסכימה בריטניה לעליית מאה אלף העקורים, ללא תוספות התוכנית של מוריסון-גריידי, הייתה מוציאה בכך את הרוח ממפרשי הציונות, ממתנת את הסכסוך, מנטרלת את ארצות-הברית ומפחיתה את סיכויי הקמת המדינה היהודית העצמאית. ד"ר יהודה לייב מַגְנֶס, איש האוניברסיטה העברית בירושלים ומנהיג הפלג המתון ביותר בישוב העברי, אמר בעדותו לפני הוועדה האנגלו-אמריקנית: "השקפתנו מתבססת על שתי הנחות. ראשית, ששיתוף-פעולה בין יהודים לערבים חיוני; שנית, שהאלטרנטיבה לשיתוף-פעולה כזה היא מאבק ושפיכות-דמים. היהודים רוצים בעלייה יהודית; תנו להם אותה והם ישכחו את המדינה היהודית".⁴² אבא אבן כתב, אחרי שנים: "האירוניה שבדבר היא שאילו הוגשמה נטייה ידידותית זו, הייתה אובדת לה, לבעיה, המתיחות הבלתי-נסבלת שנכרכה סביבה, וספק אם מדינת ישראל הייתה קמה".⁴³ לדעת יהודה באואר "סירוב בריטניה לקבל המלצה להעלות מאה אלף איש, עלה לה במחיר שלטונה בארץ-ישראל".⁴⁴ יהודים לא שכחו את המדינה היהודית, אבל בן-גוריון שכח, תוך כדי לחימתו באצ"ל ומאבקו בבריטניה, שיש להקים תשתית לצבא סדיר לקראת הקמת המדינה. שכן ההצלחה המדינית שתביא מדינה יהודית עצמאית תגרור אחריה מלחמה, שעלולה לסכן את כל המפעל הציוני או לפחות לגבות מחיר כבד – כפי שאומנם קרה – אם ארגון ה"הגנה" לא יהפוך ממיליציה לצבא של ממש. ____ [בשבוע הבא: החלטתו של בן-גוריון להפסיק את הסזון ולחבור לאצ"ל וללח"י, בלוחמת טרור נגד הבריטים; חטיפת הקצינים הבריטים על-ידי אצ"ל וכניעת הבריטים לדרישות אצ"ל; פיצוץ מלון המלך דוד והתחמקות ראשי השמאל וה"הגנה" מאחריות; מחיר המגלומניה של בן-גוריון.]

1. דהיינו – טרור. יומן דוד בן-גוריון, 7 באוקטובר 1945. 2. דהיינו – בפיגועי הטרור ובעליות ב' וג'. 3. עידית זרטל, עמ' 440-439. 4. יומן דוד בן-גוריון, 8 בנובמבר 1945. 5. נחום בוגנר, "ספינות המרי – העפלה 1948-1945", משרד הביטחון, ההוצאה לאור, 1993, עמ' 17. 6. שם, עמ' 18. 7. יומן דב"ג 3 באוקטובר 1945. 8. שם, עמ' 19. 9. גם בעניין זה העתיק בן-גוריון את תפיסותיו של יריבו, זאב ז'בוטינסקי שקבע אותן מטרות לתנועת הנוער בית"ר שהוא עמד בראשה, עשרים שנה לפני כן. 10. זרטל, עמ' 444-442. 11. אורי מילשטיין, "בדם ואש יהודה", לוין אפשטיין, מהדורה רביעית, 1978, עמ' 26-30. 12. דוד בן-גוריון, "במערכה" ה', עמ' 9. 13. יהודה באואר, "מערך הכוחות". 14. שם, שם. 15. שם, שם. 16. המרכז למורשת בן-גוריון, מרכז המידע ע"ש ריבלין, שירות אינטרנט (להלן: דב"ג אינטרנט). 17. בשנת 1971 פרסמו פ. קוטלר וג. זלצמן מאמר בשם: "שיווק חברתי: גישה לתכנון שינויים חברתיים", בכתב העת Journal of Marketing, מס' 35, עמ' 12-3. במאמרם הניחו השניים יסוד לתורת השיווק החברתי, המציעה עקרונות וטכניקות של שיווק לקידום רעיונות ואידיאולוגיות. אני טוען שבן-גוריון וחבריו יישמו את עקרונות התורה הזאת אינטואיטיבית, לפני שמדענים ניסחו אותם ולפני שהיו לכלי חיוני בענף יחסי הציבור והתקשורת השכנועית. 18. זרטל עמ' 276. 19. ב-10 באוגוסט 1997, לדוגמה, התפרסם בעיתון הארץ מכתבם של אלופים בדימוס, אהרון דורון, שלמה גזית וישעיהו גביש, ושל ראש ועד המעפילים באונייה "אקסודוס", מרדכי רוזמן, בשם ועד המעפילים, של הארגון הארצי של חברי ה"הגנה" ושל אגודת דור הפלמ"ח, בעקבות הקרנת סרט תעודתי על פרשת "אקסודוס". במכתבם הם כתבו על "מאבקו של היישוב היהודי בארץ ישראל, מאבקה של שארית הפליטה, אשר מצאה עצמה נודדת בדרכי אירופה החרבות, כמו גם בתביעה של הרוב המכריע של הניצולים והעקורים לפתוח לפניהם את שערי ארץ ישראל". את הצגת שיקוליו הפוליטיים האסטרטגיים והתקשורתיים של בן-גוריון במפעל ההעפלה הם כינו "מסע השמצה נגד התנועה הציונית, נגד היישוב בארץ והנהגתו, ונגד דוד בן-גוריון, אישית". מסתבר שאלופים אלה היו מנותקים לחלוטין מן המציאות האסטרטגית. 20. ב-1947 מונה מרשל למיניסטר החוץ, ומילא תפקיד זה כשפרצה מלחמת העצמאות וכשהוקמה מדינת ישראל. 21. אריה כוכבי, "עקורים ופוליטיקה בינלאומית", הוצאת "עם עובד", 1992, עמ' 68-67; הרי ס. טרומן, "שנות מסה ותוחלת", כרך ב', "עיינות", תש"ז, Robert J. Donovan, Conflict and Crisis: The Presidency of Harry S. Presidency of Harry S. Truman 1945-1948, Norton, 1973, p. 314. 22. כוכבי, עקורים, עמ' 71-70. 23. יהודה באואר, "מערך הכוחות". 24. בתוכנית טלוויזיה אחרי מלחמת ששת הימים הודה בן-גוריון כי ידע מראש על מהלכיהם של הסובייטים, כי היה לו איש קשר איתם. הוא סרב לנקוב בשמו, וסביר להניח שהמדובר במשה סנה, שאותו מינה בן-גוריון לאחראי על בריחת היהודים ממזרח אירופה למערבה. 25. 737-739 .p. Vol. 1945 FRUS. 26. בארצות-הכרית מתקיימות בחירות לבית הנבחרים אחת לשנתיים, וכן לבעלי תפקידים בכירים במדינות השונות. 27. הרברט מוריסון, חבר הקבינט הבריטי, עמד בראש המשלחת הבריטית לשיחות אלה, והנרי גריידי, דיפלומט אמריקני, עמד כראש משלחת ארצות-הברית. על שם שני ראשי המשלחות נקראה התוכנית שהם ניסחו. 28. The Anglo-American Committee of Inquiry: Report to the United States Government, Lausanne, 20.4.1946. על תולדות הוועדה ועבודתה, ראה עזריאל קרליבך, "ועדת החקירה האנגלו-אמריקנית לענייני ארץ-ישראל", ליינמן, תל אביב, תש"ו; Richard Crossman, Palestine Mission, London, 1946. FO. 371/61931, The Political History. 29. 76. ארכיון ציוני מרכזי, Z/4/20277, שיחת ששון עם "החרמן" (קלייטון) ב-8 בספטמבר 371/61931 ;1946 FO. The Political History,pp. 34-37. 30. Dean Aacheson, Present at the Creation, p. 176; Blum the Pice of Vision, p. 607. ;PO. 371/52549 E 7527, (5.8.1946). 31. 78. (14.1.1947) 1004 .p, 5 Vol. 1947 FRUS. 32. 79. 317 .p Donovan Conflict. 33. כריסטופר סייקס, "מבלפור ער בווין, מאבקים על ארץ-ישראל", הוצאת "מערכות", 1966, עמ' 265 ואילך. 34. הראיון הנ"ל עם ד"ר מיכאל כהן. 35. סייקס, "מבלפור עד בווין", עמ' 265. 36. שם, עמ' 266-255. 37. שם, עמ' 266. 38. שם, עמ' 279. 39. טרומן, "שנות מסה", עמ' 154. 40. סייקס, "מבלפור עד בווין", עמ' 279. 41. שהייתה ערוץ לשיווק המטרה הציונית בארצות-הברית. 42. סייקס, "מבלפור עד בווין", עמ' 279. ראוי לשים לב לאנלוגיה בין טיעון זה, לטיעוני היונים בישראל בעת כתיבת שורות אלה. 43. שם, עמ' 277. 44. יהודה באואר, "מערך הכוחות".