שתי התערוכות החדשות "נוף תחום" ו"יחידות" מקיימות ביניהן קשרי גומלין, גם אם אינן מתכוונות לכך: שתיהן מתייחסות למקום, מדגישות את הירידה למרתף האטום של "
גלריה הקיבוץ", כשהן משתמשות בהבלטה בצבע הלבן, בטפלן בקירות חסומים.
צור ברק ואורלי סבר, שניהם נולדו ובגרו בקיבוץ – מציאות המקרינה על עשייתם האמנותית בכלל ובתערוכה זו בפרט.
צור ברק, אדריכל, מטפל גם כאן בחלל הגלריה כ"נוף תחום", מתייחס למבנה עצמו אך 'פורץ' לתחום האמנות, בחפשו להקנות דרך המבנה חוויה של מרחב נופי פתוח וללא גבולות.
אורלי סבר, אמנית, 'זולגת' מן האמנות לאדריכלות ומביאה הפעם לגלריה "יחידות", מבנים, שבאמצעות עיצובן האטום ומערכת היחסים ביניהן תדבר את דיבורה האמנותי.
בתערוכתו של צור ברק "נוף תחום" יהיה חלל הגלריה הפנימי לבן וריק. ברק מגביה את הרצפה ב-12 ס"מ, באמצעות פלטות ליציקת בטון אותן יצבע בלבן, כמו הקירות. כך הוא מדגיש את טיפולו ב"קובייה הלבנה" ככזו ובדופנותיה. בקיר המרכזי הוא יחרוץ חריץ אופקי מפינה לפינה. את קיר הגלריה הארוך הוא יחשוף, אחרי שיהרוס את קיר הגבס שבנינו במקביל לו, כדי לבודד אותו מן הלחות של הקרקע. הוא יצבע את הקיר הקודם הלח, בחומר לבן גמיש שיאפשר לו ליצור בכולו קילופים צפופים שיגלו אותו מחדש, עם סימני הלחות ואולי פטריות ועקבות תערוכות שהיו.
החריץ האופקי, הקילופים שבקיר הלח והחריצים שהתהוו בין הפלטות של הרצפה החדשה, כל אלה מכוונים את מבט הצופה להצצה. ההצצה תפתח מרחבים חדשים, אליהם מכוון האמן באמצעות מראות ששתל, חלקן באופן סמוי. המראות מסיטות את המבט אל תוך הקירות
והרצפה ואל מה שקיים בהם עצמם.
כך למשל יתגלה צמר הסלעים שבקיר הגבס, דרך החריץ האופקי, כמרחב מפתיע של שדות צהובים. מבעד לקילופי הקיר האחר יכול הצופה לראות את עצמו, כאילו הוא ניצב בשדה אינסופי. באמצעות המבטים אליהם מכוון ברק בדרכים פשוטות, הוא פותח למעשה מודעות חדשה למרחב היומיומי בו אנו חיים ולשאלות על מרכיבי היסוד שלו: אור, חומר וחלל. הוא בוחן את המבנה האדריכלי כמעשה של חסימה ופריצה. הוא מתכתב עם הדרך שבה אמנות פלסטית רואה קירות כהזדמנות להביא לחלל ערכים נוספים ונותן את תשובתו שלו להעדר חלון, בכוונו לנוף אמיתי אחר.
אורלי סבר תציג בחלל הכניסה לגלריה מספר מקבצים פיסוליים, הערוכים בגובה עין אחיד, על מדפיMDF שעומקם 35 ס"מ, אורכם בין 40 ל-80 ס"מ. המקבצים בנויים מיחידות, אותן יצקה בגבס – קוביות בגדלים שבין 20 /15/20 - 20/20/40 ס"מ, מלבניות, טרפזיות, וכן עמודים עגולים או מרובעים, בגוונים שבין לבן לחום בהיר. המבנים עשויים במכוון באופן מגושם, נראים כאילו הם רוצים לשקוע אל בסיסם, או להתפקע ולפרוץ את המעטפת שלהם.
המבנים מתייחסים בחלקם לסביבה מסוימת, אם זה מבנים של ראשית ההתיישבות הקיבוצית, כמו חדר (שהוא בית מאוד בסיסי), רכבת (מבנה לכמה בתים מחוברים), מגדל מים, מגדל צפייה או שמירה, או סילו. יש גם הרבה מקלטים אטומים, מלאים עד אפס מקום. חלק אחר של המבנים מתייחס לצורות בסיסיות של ארכיטקטורה, כמו מלבן, עמוד או גליל, טרפז ועוד. הן נראות מופשטות יותר, אך עדיין מתקיימות בין מבנה לבין צורה פיסולית/הנדסית.
לחלקן הגדול של היחידות הללו יש חלונות, המאפשרים כביכול הצצה פנימה, אך למעשה מובילים את המבט החוצה. בכך הם חושפים את אטימות המבנה, שנותר כמו מבצר או מקלט לא חדיר. במקום זה הופכים החלונות לזוג עיניים בוהות, שלפעמים נראות כמו חרירי ירי, שצופים בצופה במבט ריק, "מושפל לפעמים, כמי שלא קיים את ההבטחה הטמונה בו", אומרת האמנית.
הצופה בעבודה מסתובב בין היחידות והופך להיות נצפה במקום צופה. ניסיונותיו להתבונן פנימה נאטמים בחומר, או ממשיכים הלאה ללא מענה.
"היחידות האלו מתכתבות עם מבנים קיימים ועם ארכיטקטורה ישנה, לא מבנים חדשים ומתוחכמים, ולפעמים הן רק יחידות אטומות של חומר, בלי ייעוד. המבנים נראים קצת כפיסחים, כושלים, הם לא מושלמים, מעין הבטחה לא ממומשת, והם גם צורות בסיסיות, כמעט גיאומטריות, שמאוד מנסות להיות בסדר אבל לא ממש מצליחות, נכשלות ומציעות את הכישלון ואת הקריסה, או את ההשתדלות כאופציה חלופית", אומרת האמנית.
התערוכות מתחברות למאגר התחושות, הדימויים והחוויות של שני האמנים כילדים בקיבוץ. אצל צור ברק עוברת הילדות גם דרך "גלריה הקיבוץ": בהיותו ילד עזר ברק לאמו האמנית, אופירה ברק, לצבוע שדה חום בציור רחב ממדים, אותו הם תלו יחד על קיר הגלריה. הפעם יקלף ברק את הקיר הזה, כדי לחשוף ולגעת בעקבות ילדותו.
אוצרת: יעל קיני
