"הסובלים מהפרעה דו-קוטבית (מאניה דפרסיה) מאובחנים פעמים רבות בצורה מוטעית (בד"כ כסובלים מדיכאון וחרדה) או מאובחנים באיחור רב (בממוצע לוקח כ-8 שנים עד האבחון הנכון), כאשר ב-66% מהמקרים, האחראים לאבחון המאוחר הם המטפלים לסוגיהם" כך אמר פרופ' חיליק לבקוביץ – מנהל מחלקת טיפול יום וראש המעבדה לחקר הרגש והקוגניציה במרכז לבריאות הנפש שלוותה, בהרצאתו במרכז לבריאות הנפש טירת כרמל, במסגרת תוכנית פגישות הצוות של ביה"ח.
פרופ' לבקוביץ אמר שכיום יודעים כי ההפרעה הדו-קוטבית איננה אפיזודית אלא הפרעה נפשית כרונית שמתקדמת עם הזמן, כאשר עוצמת ההתקפים הולכת ומתגברת. ההפרעה מאופיינת בתנודות קיצוניות של מצבי רוח הנעים בין גלים של דיכאון, המתאפיינים בחוסר חשק, חוסר תיאבון, מחשבות ייאוש וחוסר תקווה ועוד, לבין גלים של מאניה, המתאפיינים בתחושת התעלות, פעלתנות יתר, שטף דיבור, אי שקט ועוד. לדברי פרופ' לבקוביץ התקופה עד לאבחון הנכון וביצוע הטיפול המתאים היא קריטית, כי ההתקפים גורמים לתהליך של פגיעה מתמשכת במוח. אם לא מאבחנים את ההפרעה בשלב מוקדם, מחקרים מראים כי תוך 24 חודשים המטופלים חוזרים לאשפוז, וכ-25% מתוכם מנסים להתאבד. זוהי הפרעה רב-מערכתית ויש להתייחס למכלול הבעיות, כמו למשל במקרה של אדם מאד שמן הסובל מבעיות לב, אי-אפשר לטפל בו בתרופות שתופעת הלוואי שלהן היא עלייה במשקל.
לדברי פרופ' לבקוביץ הקושי באבחון ההפרעה נובע מכמה סיבות: המטופלים ובני משפחותיהם מדווחים על דיכאון אך לא על מאניה, כי הם אינם חווים את פעילות היתר וחוסר הריכוז כמאניה או כמשהו חריג באישיותו של החולה. כמו-כן ההפרעה הדו-קוטבית מלווה בד"כ בהפרעות אחרות מה שמבלבל. כדי לאבחן את ההפרעה יש להתייחס לסימפטומים הפסיכוטיים הספציפיים וכן להיסטוריה משפחתית.
ד"ר צביקה קירש – מנהל מחלקה במרכז לבריאות הנפש טירת כרמל וממארגני תוכנית פגישות הצוות, עמד על חשיבות הדיון בנושא, בגלל הקושי הרב לטפל בלוקים בהפרעה זו, הנובע מהשינויים במצבי הרוח, לעתים במהירות רבה, שמשפיעים על ההתנהגות. הם מגיעים לטיפול בד"כ כאשר הם בפאזה הדיכאונית ופחות כאשר הם בפאזה המאנית. הטיפול המומלץ הוא באמצעות תרופות מייצבות מצב רוח ופחות ע"י תרופות נוגדות דיכאון או מאניה, וחלק מהטיפול כולל גם פסיכותרפיה – טיפול באמצעות שיחות. חשוב לציין כי ברוב המקרים ניתן לטפל בצורה אמבולטורית, ולא במסגרת אשפוז.
