רבים מחברי הכתות עוברים ניצול נפשי, מיני וכלכלי, וסובלים מפגיעות נפשיות טראומטיות, פגיעות פיזיות והטלת מומים, פגיעות מיניות, פגיעות חברתיות ומשפחתיות ופגיעות כלכליות משמעותיות. כך הסבירה רחל ליכטנשטיין – מנהלת המרכז לנפגעי כתות, בהרצאתה לצוות העובדים של המרכז לבריאות הנפש טירת כרמל. היא הוסיפה שעל-פי דוח של משרד הרווחה, מדובר בתופעה נרחבת. יש בארץ כ-80 קבוצות פוגעניות בהן חברים כ-10,000-15,000 אנשים וכ-1,000 ילדים, כשסביבם מעגלים נרחבים של בני משפחה הנפגעים גם הם. מרבית חברי הכתות הם בני 18-35 משכבות סוציו-אקונומיות בינוניות ומעלה, כ-70% רווקים, כ-20% נשואים, והשאר גרושים ופרודים.
לדברי ליכטנשטיין כת איננה אידיאולוגיה, אלא קבוצה מניפולטיבית שמתאגדת סביב מנהיג השולט שליטה מופרזת במאמינים באמצעות תהליכים וטכניקות פסיכולוגיות, שהופכות אותם כנועים וצייתנים וגורמות לניצול ושיעבוד החברים בכת לטובת המנהיג. פעמים רבות מדובר באנשים הנכנסים לקבוצה לגיטימית עם מטרות ואידיאולוגיות יפות, נשבים בקסמו של מנהיג כריזמטי ונערץ, ובאהבה שמרעיפים עליהם בהתחלה. במסווה של רוחניות משעבד המנהיג את האנשים ע"י דיכוי כל מחשבה חופשית, ביטול עברם וניתוקם מהמשפחה, שינון מנטרות, שליטה על האוכל שלהם, על השינה, על התעסוקה, אין שמירה על פרטיותם, ע"י השפלות הפחדות ואיומים, הטלת אשמה על המאמינים, ענישה וזריעת פירוד ביניהם ועוד, עד לשינוי זהותם. הדברים מלווים בהסתגרות הקבוצה ובהסתרה, מה שמקשה לא פעם על זיהוי אופיה.
ליכטנשטיין מנתה שורה של המלצות כיצד להתנהג אל בן משפחה שמנסים להוציאו מכת, ביניהן: להימנע מלהעביר ביקורת, להרעיף תשומת לב ואהבה רבה, להעלות זיכרונות מן העבר כדי להילחם בזיכרונות שתולים, ועוד. היא הוסיפה כי הדרך הטובה ביותר להתמודד עם תופעת הכתות ולמנוע את התפשטותן היא להתריע מפניהן.
ד"ר צביקה קירש – מנהל מחלקה במרכז לבריאות הנפש טירת כרמל, אמר כי מי שפרשו מכתות, ברוב המקרים מפתחים תגובה פוסט טראומטית בעקבות החוויות הקשות שעברו בעת חברותם בכת, מלווה בתסמינים של חרדה ודיכאון. אנשים אלה זקוקים לסיוע נפשי של שיחות ותרופות וגם קבוצות תמיכה הוכיחו את יעילותן. לחלק מנפגעי הכתות יש ילדים ואז הטיפול דורש גם התערבות משפחתית, ולא פעם יש צורך לערב שירותי רווחה, יועצי חינוך ועוד.
