נהג המונית

אני מתגוררת באחת השכונות הצפוניות של תל אביב ובגלל הרדידות של התחבורה הציבורית אני נאלצת להחזיק מכונית פרטית המשמשת אותי לצרכי היומיומיים. לעיתים אני נוהגת להשתמש בשרותי מיניבוס מס' 5 שיוצא ונכנס לשכונתי. כאשר אני נוסעת לחיפה או לבאר שבע אני מעדיפה את רכבת ישראל בתנאי שהנסיעה לא חלה בימי ראשון וחמישי שבהם עמוסות הרכבות חיילים היוצאים לחופשות שבת או חוזרים מהן. מידי פעם, כאשר מזג האוויר נעים, בעיקר בעונת "הדמי סזון" שהיא תקופת האביב הקצר שלנו או הסתיו, כאשר אין לחות מעיקה או שמש מייבשת, אני מעניקה לעצמי שעת בריאות והולכת רגלי מרחק רב של כמה קילומטרים וגם קורה לעיתים רחוקות שבהן אני מחליטה לפנק את עצמי בשרותי המוניות, לרוב כאשר אני יודעת שאתקל בבעיות חניה. יש לי מזל עם נהגי המוניות. תמיד מתפתחת בינינו שיחה, ביוזמתי או ביוזמתם, וכך אני נחשפת לסיפורי חיים מעניינים ביותר. באחד מערבי השבוע שעבר ביקרתי ידיד בבית החולים איכילוב. התנועה מהשכונה לבית החולים הייתה כבדה ונוצר פקק עקב תאונה ומשך הנסיעה היה ארוך במיוחד, אבל מלבד כמה שקלים שנוספו לתעריף, זכיתי להכיר את נהג המונית החביב. הוא בן 57, נשוי, אב לשלוש בנות וסב לשתי נכדות ונכד ולעוד אחד בדרך. עבודתו כנהג מונית מתחילה כל יום בשעה שבע בערב עד לאחר חצות. יומו הארוך מתחיל בריצת בוקר משש עד שבע וחצי. לאחר מקלחת וארוחת בוקר הוא ממשיך לעבודתו כמנהל חשבונות בחברת מוניות בחצי משרה. בצהריים הוא מגיע לביתו, אוכל ארוחה חמה שאשתו הכינה והולך לישון עד שעה שלוש וחצי. ואז, מתחיל מסעו לשני מעונות יום וגן אחד, לאסוף את שתי נכדותיו ונכדו. הוא מגיע יחד איתם לביתו ומאכיל אותם "ביוגורט ופרי", ביחד עם אשתו משחק איתם וקורא להם סיפורים ומשם בשעה שש לערך, מחזיר אותם לבנותיו וממשיך לעבודתו כנהג מונית בלילה. "חשוב לי בעיקר" הוא ממשיך, "לקחת את נכדותיי להופעות והצגות. אני משתדל להקדיש בשבתות הופעה אחת לנכדה אחת (הנכד עדיין קטן מידי) וכך לתת לכל אחת לחוד את מירב תשומת הלב. הייתי עם נכדתי הבכורה ב"סינדרלה". "ואת יודעת", המשיך, "למעשה זה סיפור לא טוב. האימא החורגת, ההתייחסות הנלוזה אל סינדרלה מצד אחיותיה החורגות, העובדה שהייתה על תקן של משרתת. כל זה השפיע לרעה על נכדתי, וחשבתי שההצגה לא היטיבה איתה." סיפורו על סינדרלה הזכיר לי את הפעם הראשונה שאמי לקחה אותי לסרט. היה זה "לאסי חוזרת הביתה". כל כך התרגשתי מהסיפור העצוב שפרצתי בבכי מבלי יכולת להפסיקו. געיתי בבכי ובאנחות קורעות לב. אמי נשבעה שיותר לא תיקח אותי לסרטים עצובים........ תוך כדי שיחתנו מטלפנת אליו אחת מבנותיו שלומדת באוניברסיטת באר שבע ומבקשת ממנו שיאסוף אותה מתחנת הרכבת ארלוזורוב לאחר שעה......הוא ענה לה שיעשה זאת בתנאי שלא תהיה לו נסיעה, ואם הוא לא יוכל, שתגיע הביתה בכוחות עצמה... "יפה", חשבתי לעצמי, "עם כל הנתינה שלו הוא גם יודע להציב גבולות". "התחתנת בגיל צעיר", אני מעירה לו. "נכון, הייתי עדיין חייל." וכאן אנו נכנסים להגיגים של הפלוסים והמינוסים של חתונה ואבהות בגיל כל כך צעיר. המסקנה שלו, יש יותר פלוסים, למרות שלפעמים הוא מרגיש שלא הספיק לחוות את רווקותו בצורה מלאה יותר וגם לא התנסה בטיולים לחו"ל. אני מחמיאה לו על סדר יומו העמוס ועל כל ההספקים שלו, גם ריצת בוקר יומית, גם זמן איכות עם הנכדים, גם שתי משרות ואפילו "שלף שטונדה" בצהריים, וכל זאת מבלי לסטות מהמטלות המדויקות שהוא התחייב להן. " כן, אני לא יקה, אני יליד הארץ, דור שני מצד אמי, ודור ראשון מצד אבי שהגיע מהונגריה וחווה את השואה. שניהם כבר לא בחיים, מתו בגיל צעיר יחסית. אבל אין ברירה, אם רוצים להספיק הכול, חייבים ללכת לפי הסטנדרטים הגבוהים ביותר שקבעתי לעצמי וזה כולל גם את מנוחת הצהריים שמספקת לי את האנרגיות הנחוצות בדיוק כפי שהריצה משלימה לי אותן". "אתה נראה צעיר מאד," הערתי לו. הוא הגיב מיד: "לא תמיד נראיתי כך, לפני שלוש שנים עברתי ניתוח קיצור קיבה ומאז, אני שומר גם על דיאטה וגם על אימון גופני ע"י הריצה היומית, ויש תוצאות". הוא צדק. היו תוצאות מוכחות עם מוסר השכל שניתן ללמוד ממנו רבות. בשורה התחתונה, זהו סיפור פשוט של אדם אפור, ללא דרמות, ללא טרגדיות, אולי אפילו קצת בנאלי, אחד מיני רבים, לא יוצא דופן. אבל זהו גם סיפור כל כך אנושי וחם שהחל בנסיעה קצרה שהתארכה במקצת, בדרך לבית חולים לבקר חבר טוב, והסתיים בעולמו האישי של נהג מונית. בשעתו הופק סרט אמריקני מצליח אודות נהג מונית ניו-יורקי שסיפק את סיפוריהם של נוסעיו. הפעם היה זה נהג מונית ישראלי שסיפר את סיפורו שלו.