אינני יודע לספוד לך ידיד נפשי כל ימיי, משה לביא, מנוחתך עדן. איך יבשה עמך בפתע ובפתאום באר חיים תוססת, מפכה אהבת אין שיעור לכל אשר ידעת, לכל ממי שידע אותך. היה בך יותר משאדם בא לעולם להכיל, בינה, שמחה, מסירות נפש, רעות, חמדה, חוכמת המעשה וחוכמת השיר והספר והניגון והתקווה.
לא היה בעולם בעל נעורים בשיעור קומתך, לא אב, לא אח, לא בן להוריו, לא חבר לחבריו, לא שופע טוב בסתר ולא מרחיב ברכה בגלוי, לא צנוע כמותך, לא איש גדול בפשטותו ופשוט בגדולתו, לא מיוסר שידע שאין טובה בעולם הזה שאינה נקנית בייסורים, ולא אסיר תודה שידע שאין כעולם הזה הטוב שבעולמות.
מבני ברק שבשנת תש"ו, תש"ז, וח' וט' וי' וי"א, עד לרגע זה בכוכב יאיר בו קרעה שיחת טלפון "משה נפטר" את לבי, בואך שנים ארוכות ומלאות חסד של ידידותנו וידידות ידידי נפשנו המשותפים, וידידי הנוער שהעשרנו אותו בשמחה של עשייה ושל דביקות במה שעושה את החיים לספוגי ערך.
היית לנוף בחיי והייתי, אני יודע, לנוף בחייך, ובצלך חמדתי ובצלי חמדת ועכשיו נותר רק הצל, כי הלכת כצל, והותרת עולם מרוקן ממך. אני בוכה את ביתיה רעייתך שנתגדלה באהבתה אותך, בדאגתה לבריאותך, בבניין ביתך, בהארת ילדיכם ונכדיכם במאור הבוקע מן הפנים ומאיר פנים. איך הועיד האלוהים אישה גדולה זאת לאיש גדול שמותך, ואיך איש כמותך לאישה כמותה. אני בוכה לאלי ולצביקה ולמתי ולחווי ולנכדות ולנכדים ולכל מי שהולך היום ודואג שאם איש כמוך נפל, למי בכלל יש תקווה לעמוד.
קשה לי לכתוב. משהו גדול ממני נגמר היום ואם אומר חבל על דאבדין, מה אמרתי ואין בעולם מילה היכולה לומר מה אבדתי.
מה מאוד יראתי את היום הזה.
