אילת היא העיר הדרומית ביותר במדינת ישראל והיחידה לחופי ים סוף. היא משמשת כעיר נמל ותיירות וממוקמת בערבה. העיר שייכת למחוז הדרום. בעבר שכן במקום יישוב בשם "אום אל רשרש", ובעבר הרחוק יותר בשם "עציון גבר". [ויקיפדיה].
ערב יום רביעי, כמעט ליל עבורי.
תשע בערב, למען הדיוק.
פאב מקומי, THE MONKIES.
אחד לא מדבר, שני לא שומע, שלישי לא רואה.
שכחו את הרביעי - מחריש אוזניים.
ישובה בפאב ליד הדלפק הנמוך. הגבוה לא נוח לישיבה ארוכה, גב תחתון אומר את דברו.
שיר עכשווי מתנגן ברקע, נעים לי, מזמזמת לעצמי את הלחן, שמחה שמכירה.
המקום מתחיל להתמלא. המלצריות החינניות חולפות בלולינות ראויה לשבח עם מגשן העמוס בינות לשולחנות הזעירים.
אני מנסה לצוד תשומת לבה של אחת, נראית צעירונת.
הצלחה.
מה תרצי לשתות גברתי? מבטה אומדני ואני מתחייכת בחושבי, האם נראה עלי כי זו פעם ראשונה אצלי?
אבקש רום וקולה, נעניתי.
היה כתוב בפירוש, כי מגיע לי שני קוקטיילים 1 + 1.
על אחד אשלם, השני על חשבון הפאב.
רום וקולה? הרימה גבותיה, זה לא קוקטייל.
מדוע לא? הרמתי את שלי גבוה יותר (אני מסוגלת).
זה לא קוקטייל, נעניתי שוב וקולה הורם במקצת.
מדוע לא? שניתי.
רק אלו הרשומים בתפריט, הסבירה כהסבר לילד איטי.
אבל אלו שבתפריט איני שותה, התאכזבתי, לא מכירה, הקיבה קצת רגישה אצלי, הדגשתי.
התבוננה בי מספר שניות והתרצתה, טוב, אשאל את האחראי.
לאחר דקות מעטות (יש לציין) חזרה ובפיה בשורה משמחת, אפשר, תוכלי לקבל רום וקולה אבל עם לימון ונענע.
יופי, אמרתי, אפשר בלי נענע?
בהתה בי בחוסר אמון למשמע דברי.
זה לא עושה לי טוב, הסברתי, ושאלתי, כמה עולה רום וקולה?
40 שקל ועם ערבוב עוד 5 שקל, הבהירה במקצועיות.
לא שמעתי היטב, עוצמת ה"מוזיקה" התגברה, לערבב עולה 5 שקל? אני מוכנה לערבב את שלי, הצעתי בחיוך.
אי-אפשר, ערבוב עולה 5 שקל.
ויתרתי בהכנעה של גברת שקפצה לבקר עולם דמיוני לה.
המשקה הגיע, טעים, קצת מריר מעודף רום, אבל נעים לחיך, כמעט כמו זה שהכרתי לראשונה בקנדה לפני 47 שנים.
החלטתי להתרווח וליהנות מהמשקה. הכיסא היה נוח, יחסית לכיסא עץ.
לפתע שמתי לב, שחברתי שישבה לידי מדברת אלי, אך ראיתי רק את תנועות שפתיה.
ואז הבנתי, הוחזרתי לימי חתונות החברים/משפחה, אליהם הייתי מחויבת להגיע וכל שנותר היה לשתוק, או לצרוח, לקבל מהלומות קוליות בלב ובמוח וליהנות מ... כלום.
הלמות לבי נשמעה באזני, מוחי החל להתעוות יותר ממה שהיה בעת יצורו הטבעי וחשתי שזהו, איני יכולה יותר לסבול והלכתי.
למחרת בבידוק הביטחוני בשדה התעופה, הושטתי לבודק החביב את כרטיסי העלייה למטוס (בדקתי שוב ושוב שאיני אוחזת בפתק או חשבונית של פעם מהמכולת). הלה בדק את הפתקים הדקיקים ושאל, זו את? והפנה אלי את הפתק ושמה של חברתי עליו. אתן ביחד? שאל בשעמום אופייני.
כבר לא יכולתי יותר לשמור את בדיחות דעתי לעצמי ועניתי ברצינות תהומית, אני לא היא והיא לא אני ובכל זאת שתינו כאן.
העלם החביב, הביט בי כהבט בחייזר, הושיט לי במהירות את הפתקים המדולדלים ועיניו הביעו בלבול משווע.
זהו, פרצתי בצחוק.
