אמש מישהו צלצל בדלת, פתחתי אבל לא היה שם איש.
חזרתי לשמוע חדשות. ראש הממשלה הבטיח הבטחות ודחה את הביקורות. שוב שמעתי צלצול בדלת. ושוב לא היה שם איש.
חזרתי לחדשות שלי. שר האוצר הבטיח שיפור ושר התחבורה הבטיח שלא יהיו עוד תאונות. שוב צלצול בדלת ושוב אין איש.
אז הפסקתי לשמוע חדשות ואיש כבר לא צלצל בדלת. אבל נשארתי רגוע...
פתאום נשמע צלצול טלפון, עניתי. "מי מדבר", שאלתי. "משיח", ענה מישהו מהצד השני.
"מה משיח?" אמרתי – "אין דבר כזה, אני לא מאמין במשיח".
"אז למה פתחת את הדלת כשצלצלו?" שאל. "למה אתה מאמין במה שאומרים ברדיו?"
"מה?" עניתי בשאלה.
"אני מנסה להסביר לך שאתה מגיב למה שקורה ולא עושה. במקום לשמוע חדשות תעשה חדשות. במקום לא להאמין בכלום, תטפח אמונה ותפעל. אם רק תגיב לא תגיע לשום מקום. אתה כמו הכלב של פבלוב שמזיל ריר כשפעמון מצלצל. למה אינך יכול להפעיל את הדמיון שלך, בלי שיצלצלו לך באוזניים?"
"אני חשבתי שכולם שקרנים," אמרתי. "אתה בטוח שאתה המשיח?"
"אתה בעצמך כתבת לפני כמה שורות, שמישהו ענה מהצד השני. אני באמת נמצא בצד השני, מעבר לחיים..."
"אתה גם קורא את כל מה שאני כותב?" שאלתי. "אז מדוע אתה בעצמך לא עושה דבר, כדי שפה יהיה טוב יותר?"
"אני עושה", ענה הלה.
"מה אתה עושה?!"
"מדבר אתך, משכנע אותך לפעול ולהפסיק להיות פאסיבי. תפסיק עם כל הכתיבה הזאת. כל הפילוסופיות שלך יצאו לי כבר מהאף. כל הצחוק, ההתבכיינות, הרעיונות, הכול הכול דיבורים!"
"אתה בעצמך דיבורים!", עניתי. "אני כותב, משמע אני מתכנן, משמע אני קיים ואתה צריך רק לקיים!"
"אל תדבר, תתפלל!" אמר הלה.
"עם מי אני מדבר, עם המשיח או עם החמור שלו!" ניסיתי לעקוץ ולהחזיר לאיש מהעבר השני(?) על הביקורת שלו עליי.
"אז אתה לא אוהב ביקורת? יופי!", אמר הלה. "גם אני לא אוהב! אז תפסיקו, אתה וכל השאר, כל הזמן להתבכיין לומר מה לא טוב, מה לא צריך לעשות, למה וכמה ותתחילו לעשות בארץ הזאת! אני את חלקי עשיתי. התפללתם אלפיים שנה למשיח. הוא הגיע. עובדה שיש להם את ישראל ואת ירושלים. עכשיו תתחילו לעשות!"
"טוב", אמרתי.
"מה טוב?" שאל הלה.
"אני מפסיק לדבר ומפסיק לכתוב ובשנייה זאת!"
