זה היה ביום חורף סגרירי וגשום. גשם זלעפות ירד על רחובות ירושלים. לחנות המכולת שלי נכנס נער, גנב מצרך מהמדף וחמק החוצה ואני רצתי מהר בעקבותיו. גשם כבד ניתך ואני רצתי אחריו בכל כוחותיי לתפוס אותו. לא ויתרתי, אך הוא נעלם כלא היה באחת הסמטאות הצרות.
על רצפת האספלט השחור והבוהק ראיתי את ארנקו הקטן שנפל מכיסו. הרמתי את הארנק. פתחתיו, ומצאתי בו מעט מטבעות, תעודת זהות ומספר צילומים.
מה שתפס את עיני היה צילום של פני הנער ועיניו שניבטו בי ונזכרתי כי פעם ראיתי נער זה, מצאתי את עצמי מתבונן בשימת לב, חוזר ומביט בפנים מוכרות, וזכרוני עלה בי כי אני מכיר את הפנים הללו.
פעם כחובב צילום צילמתי במצלמה פשוטה את הנער הזה בהיותו ילד, באחת משכונות המצוקה, וזכיתי כצלם חובב שתמונה זו תתנוסס באחד העיתונים כצילום טוב, פני ילד מוזנח, עצוב, כחוש בבגדים מרופטים. מאז הריביתי לצלם.
עברו ימים וחודשים ויום אחד נזכרתי בנער זה שגנב מחנותי. רציתי להשיב לו את ארנקו. לבשתי מעילי, וחבשתי כובעי. קור אימים שרר בחוץ. אורות הרחוב האירו את חשכת הליל. הלכתי לאור נרות החנוכה שדלקו מחלונות הבתים, בפתחי הבתים ובמרפסות כמנהג ירושלים. הרגשתי טוב למרות הקור. הליכתי הייתה קלה באווירת חג מאירה האופפת את ירושלים. הסתובבתי במעגלים שכונה אחר שכונה בתוך הסמטאות וחצרות הבתים הדומים אחד לשני למצוא את ביתו, תרתי בית אחר בית, חצר אחר חצר, פסעתי בין הבתים הצפופים של ירושלים, הבתים היו כה דומים ולרגע חשבתי שאולי טעיתי בדרכי. לפתע בסוף שורת הבתים בסמטה ראיתי את הבית הישן והמוזנח, שם צילמתי פעם את הילד.
הקשתי על דלת הבית. קולה של אישה נשמע "מי זה אליהו נכדי", הדלת נפתחה קמעה בחריקה, ראיתי פני אישה זקנה מציצים דרך הסדק, ואחר לפתה האישה את הדלת, שמעתי חריקת צירי דלת חלודה. הזקנה פתחה אותה לרווחה. השתוממתי כאשר קפצה עלי הזקנה וחבקה אותי, נישקה את ראשי ליטפה את פניי בכפות ידיים הסדוקות והיבשות והשמחה הייתה ניכרת על פנייה, ראיתי שהיא עיוורת.
היא הנהנה בראשה משמחה אחזה בידי והובילה אותי לירכתי החדר המנוכר והקר לשבת עימה ליד השולחן שעליו לא הונח שום מזון. אני ישבתי לצידה, שאלה לשלומי ושוב חבקה אותי ואני אותה. ואני שחקתי את המשחק. הייתי לה לנכד בחג החנוכה והיא שחקה משחקה שנכדה הגיע לבקרה.
הוצאתי מכיסי את ארנקו של נכדה והנחתי אותו על השידה. קמתי וחיפשתי במטבח מזון, פתחתי המקרר וראיתי שהמקרר כמעט ריק. מצאתי על המדף חצי שקית חלב וקופסת גבינה מעופשת בלבד. אמרתי לזקנה: "שכחתי את האוכל לחג, אני יוצא רק להביא אותו". שבתי עם חנוכייה ונרות, סל מלא בכל טוב, יין וסופגניות מלאות בריבה לכבוד חג החנוכה.
הדלקתי נרות חנוכה וברכתי עליהם, שתינו יין שרנו שירי חנוכה וצחקנו, ראיתי את העונג שניכר על פנייה, ישבנו יחד ואכלנו את הארוחה. זה היה טיפשי לשחק שאני אליהו, אך רציתי, רציתי בכל לבי לשמח את האישה הזקנה, היא שתתה יין וכמעט השתכרה.
בעודי נכנס לחדר השירותים ראיתי כי על המדפים שבמסדרון מונחות היו עשרות קופסאות. מלא סקרנות, פתחתי קופסה ועוד קופסה וראיתי שבכל קופסה יש מצלמה חדשה. עשרות מצלמות מיוחדות חדשות היו מונחות על גבי המדפים. שאלתי עצמי מדוע יש כאן עשרות מצלמות. ללא היסוס מבלי לחשוב לקחתי מצלמה אחת עמי. הזקנה בינתיים נרדמה על הספה, למרות רעש והמולת ילדים מבחוץ ולא היה טעם להעירה. פשוט הלכתי לדרכי וסגרתי הדלת הכבדה והחורקת.
אני הבטתי באיש שעיין באלבום בסיפוק רב ובחיוך כשספרתי לו סיפור אהבתי לצילום. "אתה בן אדם מוכשר", אמר לי האיש שעמד מולי, עתה אני אשיב לשאלתך, מדוע צילמתי כל כך הרבה צילומים כמעט זהים בכל כך הרבה אלבומים והסיבה שאנו רואים את אותה ככר ואת אותו הרחוב.
הבט אמרתי לאיש, הבט טוב, טוב ותראה שכל תמונה שונה מהאחרת זוהי עבודת חיי. מרגע שלקחתי המצלמה תמיד הייתה עימי השתמשתי בה כל הזמן, בשבילי היה בה קסם מיוחד קסם ישן נושן, המפגש עם הזקנה חקק בליבי זיכרון טוב ביום חג. זה היה לפני שנים רבות, כשהמצלמה הייתה בידי ולא הרפיתי ממנה צילמתי ללא הרף נופים ואנשים.
החלטתי וקבעתי לעצמי כי כל שבוע בכל יום שלישי אני יוצא מחנותי, נועל אותה ומצלם את הכיכר והרחוב הראשי שממול חנותי, רחוב ראשי בירושלים. את הצילומים נהגתי לתעד באלבומים לפי כל שנה.
ראה נא יחד עמי את הצילומים, ראה כי כל יום שונה מקודמו ומתחלפות הדמויות הירושלמיות, הליכתם, פניהם ולבושם שונים הם באותו מקום ובאותה זווית, כך גם האור משתנה על האנשים הממהרים והנחפזים לדרכם וכן על הרחוב, הכביש והמדרכות, אף צילום אינו זהה לאחר. זה הקסם והפלא.
וכך מילאתי אלבומים רבים בצילומי הרחוב הירושלמי.
עם הזמן למדתי שיש מצלמות טובות ומשוכללת ורכשתי מצלמות חדשות. לאחר מספר שנים הרגשתי רע שלקחתי המצלמה מבית הזקנה, רציתי להשיבה לבעליה, חזרתי לשכונה ולביתה של הזקנה דפקתי בדלת, אבל היא כבר לא הייתה שם, הלכתי לדרכי והמצלמה בכיסי.
אז זהו, זהו סיפור המצלמה עם הכישרון הגדול שיש לי, החוויה המרגשת וריח הסופגניות שעדיין אני נושא באפי עד היום.
