שירת חייה של אימא

"החיים יפים, למי שמֵבין אותם", נהגה לומר אימא בערבית, בהשראת שירו של פאריד אל אטרש, זַמר מצרי דרוזי שכֹּה העריצה. חייה היו מסכת ארוכה, שמשַבּצת אותה בהיסטוריה כדמות מיתולוגית וגם כדמות טרגית, אִם יודעים את סיפור חייה ואת הפרעות בעירק כתחנה מכוננת של חייה (כפי שיסופר להלן). אך בעיני צאצאיה הייתה דמות מעוררת השראה והערצה. היא נפטרה ביום שני י"ב בכסלו תשע'ז, וסמוך ליום השבעה אני כותב עליה ועל היותה אשת סגולה. את ההספד בהר המנוחות גבעת שאול, הר תמיר, בירושלים, פתחתי בשיר שכתבתי "שֶמש" שנכלל בספר שיריי "משורר של חצות", 2010: כְּשֶׁעָבְרָה אִמִּי בָּרְחוֹבוֹת עֲטוּפָה אוֹר פָּנוּ אֵלֶיהָ הָעֵצִים וְעַנְפֵיהֶם לְעֶבְרָהּ עֵינֶיהָ הֵפִיקוּ חֹם לְכָל הָעוֹלָם סָבִיב וְהָעֲשָׂבִים תַּחַת רַגְלֶיהָ אָמְרוּ שִׁירָה. וּבִשְׁעוֹת הַבֹּקֶר הַמֻּקְדָּמוֹת רְאִיתִיהָ תּוֹלָה הַכְּבִיסָה מִן הַחַלּוֹן. עוֹד הָיִיתִי עָטוּף בַּחֲלוֹמוֹת וְהָיִיתִי שׁוֹמֵעַ קוֹלָהּ רוֹטֵט. "הַשֶּׁמֶשׁ, בְּנִי תָּמִיד נִמְצֵאת בַּצַּד שֶׁלָּנוּ". וּמֵאָז הַשֶּׁמֶשׁ אִתִּי בְּכָל עֵת. עד אחרית ימיה נאחזה בחיים. בבית החולים אמרה לנו כל הזמן "אני רוצה להישאר אתכם, אני לא רוצה ללכת". וכשהרופא ניגש לומר דברי סיכום עם צאתה מבית חולים באוגוסט 2016 היא אמרה לרופא "דוקטור, אני רוצה להגיד לך משהו". כשהוא קָרב אליה, אמרה לו: "דוקטור, אני לא רוצה להיפרד מהפרחים שלי". היה לה חוש הומור מיוחד, וכל 1 באפריל ניסתה את המתיחה השנתית שלה על בני המשפחה. ולא פעם כשהתקשרתי אליה, הייתה שומעת את קולי, ולא ידעה לפי הקול אם זה אני או אחי התאום הרצל. היא שאלה: מי מדבר? עניתי "בלפור". היא הייתה מגיבה: "זה בלפור חקק מישראל?" וכמובן זה היה בעקבות חידון תנ"ך עולמי לנוער שבו זכיתי במקום הראשון כשהייתי נער בן 17. הקריין עמיקם גורביץ היה אומר בקולו העמוק "והשאלה הבאה לבלפור חקק מישראל". .. היא זכרה זאת, ועבורה זה היה צירוף משעשע. כשהייתה נערה בת שש עשרה חוותה את האסון של חייה: פרצו פרעות בבגדד בחג שבועות תש"א (יוני 1941), שבו נרצחו שני אחיה הבכורים נורי ואברהם חבשה הי"ד, שהיו בני 20 ו-22 ולמדו כסטודנטים באוניברסיטה של בגדד. היה שבר כבד במשפחה, ואביה של אמא, סבא יצחק, היה על סף אובדן אמונה וסרב ללכת לתפילה בבית הכנסת מרוב כאב. הוא אמר שכל יום כיפור אמר בבכי את התפילה "ויהי אחרי מות שני בני אהרון" כי נאמר לו שכך לעולם לא יחווה מות שני בנים ביום אחד, אך הגורל הכה בו. היא נשלחה כנציגת המשפחה לזהות גופות בתחנות המשטרה ובבתי החולים וראתה מאות גוויות, לדבריה. המשפחה חיתנה את אמי בגיל צעיר, כדי להכניס שמחה למשפחה. כאשר נולדו לה שני תאומים שבע שנים בדיוק אחרי הפרעות (1948-1941), ראו בכך סימן של פיצוי: "שניים תמורת שניים". נולדנו אחי התאום הרצל ואני כתאומים, ורָווח סביב לידתנו מיתוס של פיצוי ותמורה. גם הסבא (אבי הבנים שנרצחו) ראה בכך צידוק הדין. נתפרו לנו כתנות פסים מיוחדות על-ידי אמא, וגם בסיוע סבתא תופחה (אִמה של אמי). זה היה אירוע מכונן של חייה, ובעקבות ההתוודעות שלנו לסיפור זה ולקשר בין לידתנו ובין הפרעות והרצח של אחיהָ של אימא, זה הפך לנושא מעורר השראה לכתיבת שירים רבים. בספר שיריי "רשות לתיקון עולם" (2016), בפואמה "חתונת דמים", אני מתאר את חתונת הוריי, שבה משתתפים כל המתים בפרעות. אחֶיהָ הנרצחים של אימא (הכַּלה) מחזיקים את עמודי החופה שלה, ואנו כתאומים שעומדים להיוולד עוד שבע שנים מחזיקים את שובל שמלתה. במשך שנים אמי סעידה ז"ל הופיעה באירועי ספרות ברחבי הארץ לצדנו, סיפרה את סיפור חייה והציגה את כתנות הפסים שנתפרו לנו בלידתנו. סופרים ומשוררים נחשפו לדמותה המיוחדת, וגם הופיעה בכפרי ילדים שם קיימנו בהתנדבות סדנאות ספרות לילדים אלה, ממשפחות הרוסות. הייתה לה מטפחת קדושה, שבה עטפה קברי צדיקים ברחבי הארץ, והשתמשה בה לברך אנשים ולרפא אותם משברונם וממחלותיהם. יום אחד הבחנתי שמטפחת קודמת שהייתה לה אינה עוד עמה, ושאלתי: "איפה המטפחת הכחולה, שכתבתי עליה שיר?" והיא ענתה: "אשה אחת ביקשה ממני לרפא את בנה בן העשר, ואחר כך התקשרה ואמרה שבנה נרפא, אך היא צריכה את המטפחת איתה לשמור על בנה". הופתעתי ועניתי על-פי החשיבה הרכושנית המקובלת: "מה פירוש, היא חייבת להחזיר לך, זו מטפחת שלך". והיא ענתה לי במבט נוקב: "ברגע שאשה ביקשה את המטפחת לעזור לבן שלה, המטפחה היא שלה. זה עבר אליה. אם אקח ממנה, לא יהיה עוד כוח למטפחת"... בהיותה בבית חולים חששה שאולי המחלה והכאבים נגרמו לה כיוון שלא השתתפה כמדי שנה בהתרת נדרים בתפילת מנחה של ערב יום כיפור. הבטחנו לה שנקיים עבורה בעצמנו טקס זה. הגענו לבית חולים עם "מחזור ליום כיפור" וצֵרפנו אדם שהיה שם לטקס ההתרה, כי חייב להיות בית דין של שלושה להתיר נדר. הרצל, אני ואדם עובר אורח שנכח שם בבית חולים קיימנו עבורה בית דין להתרת נדריהָ. סיימנו את הטקס על-פי הנוסח המקובל: "כֻּלָּם מֻתָּרִים לָךְ, כֻּלָּם שְׁרוּיִים לָךְ, כֻּלָּם מְחוּלִים לָךְ. כְּשֵׁם שֶׁאֲנַחְנוּ מַתִּירִים בְּבֵית דִּין שֶׁל מַטָּה, כָּךְ יִהְיוּ מֻתָּרִים בְּבֵית דִּין שֶׁל מַעְלָה", והיא נרגעה לאחר טקס ההתרה. את ההספד בבית העלמין סיימתי בשיר חדש שכתבתי שעתיים לאחר מותה. השיר נקרא "אוהלךְ, אימא": כָּל פַּעַם שֶׁאוֹרָהּ הָיָה נוֹבֵעַ קִבַּלְנוּ אֶת פָּנֶיהָ. בְּכָל מָקוֹם שֶׁהָלְכָה אִמָּא עַל הָאֲדָמָה אֹהֶל נָסַע עִמָּהּ וְעָנָן תָּלוּי מֵעַל הָאֹהֶל הַצָּחֹר. הָיְתָה מַסִּיעָה אֵלֵּינוּ אֶת הֶעָנָן לְכָל בָּנֶיהָ וּבְנוֹתֶיהָ וַעֲנָפֶיהָ שֶׁיִּתֵּן עַל רָאשֵׁינוּ חֻפַּת אוֹר. וְאָנוּ הָיִינוּ אוֹמְרִים לָהּ בְּרָכָה גַּם צָמָא וּכְמִיהָה גְּדוֹלָה: עֲנָנֵךְ, אִמָּא, בְּכָל מָקוֹם הוֹלֵךְ יֵשׁ שָׂכָר לְאָהֳלֵךְ. פָּנַיִךְ, אִימָּא, נְקַבְּלָה מִשְׁפָּחָה גְּדוֹלָה.