מלחמה נפתחה בשבת בצהריים בעודי שוהה בבית הכנסת בשעת התפילה. בחצות קיבלתי צו טלפוני, החייל אמר לי: "צה"ל קורא לך, מותק". בהתחלה לא האמנתי שמגייסים אותי, אחרי הכל אני רק בחורה, אך החייל נתן לי את כל הפרטים ואמר לי: "תבואי בבוקר". וכך היה.
נסענו בראשון בלילה, בהאפלה מוחלטת. כעבור כמה שעות חנינו באל עריש, היה שם שק"ם גדול, אשר המה בהמון חיילים במדים, שבאו למילואים לנסוע לכיוון סיני, כמונו. הגענו כעבור שש שעות נסיעה מפרכת, רק חול וחול מימין ושמאל, אין נפש חיה, כולם נמו את שנתם. קיבלנו מסטינג ושמיכה, והביאו אותנו למקלט תת-קרקעי שם ישנו כל מהלך המילואים, חודש וחצי. בבוקר, באור יום, כל יופיו של המקום התגלה לי - ההבדל בין תל אביב לסיני עצום, כאן אין חוף ים או בתים, או רעש של מכוניות. הרים וגבעות של חולות מסביב, שום נוף של עצים ירוקים לא גדל פה. את השקט הזה, היו קוטעים מטוסי חיל אוויר שטסו מעל בשמיים, וכן האזעקות שהופיעו בשריקה.
ליד בסיס חיל אוויר מול הבסיס של חיל קשר היה שק"ם, ולידו טנקים ומשאיות, וחיילים שאוכלים טוסט, שותים קפה ומחכים לפקודה - זוז! אני שירתתי במרכזיה הקטנה של רפידים ליד החמ"ל - חדר מלחמה. כל מהלך המלחמה הועבר בקשר, כל הלילה והיום. כמובן שהיום אין שום זכר למקום, אך הכל נשאר בזיכרוני כאילו זה קרה היום.
אחר כך התחילו המאורעות להתרחש, במהירות לכוון החווה הסינית ולתעלת סואץ. לא התרגלתי לאזעקות האלה שקורעות את עור התוף באוזן. סיני הוא נווה מדבר, אך בתורה נחשב למקום קדוש של היהודים, על הר סיני ניתנה התורה למשה. הייתי במילואים בחיל קשר ברפידים. במשך חודש וחצי שמענו את כל הקרבות דרך האלחוט, כולל הפגזות של תותחים וטנקים. שנה קודם לכן הייתי במילואים בטסה, כחצי שעה נסיעה מרפידים, גם שם רק חול וחול ומחנה צבאי קטן. הייתי באותו תפקיד ממש, האידיליה שהייתה אז... זה היה שונה מאוד, מי חשב שתפרוץ מלחמה בסיני... אכלנו ארוחות במטבח של האוגדה, לא ארוחה כמו בבבית מלון בשארם א-שיח', אכלנו גבינות, גבינה לבנה או צהובה וחביתות - ארוחות פשוטות.
עיר החיילים רפידים, מוזכרת בתנ"ך במסעות בני ישראל בספר במדבר: "ויסעו בני ישראל ויחנו ברפידים". בספר ירמיהו פרק ב' פסוק ב', מצויין: "זכרתי לך חסד נעורייך, למרות תלונות העם איפה אלוהים שהוליך אותנו במדבר בארץ גיא וצלמוות". נלחמנו בעמלק במלחמת מצווה מעם ה'.
בערב ראש השנה כבר הייתה כוננות של חיל קשר, ונערכה פריסה של מערכות קשר וזחל"מים. המצרים והסורים הודיעו שאינם מתכוננים לפתוח במלחמה על ישראל, שהם רק עורכים תמרונים. כאמור, בכל זאת ב-6.10 המצרים והסורים פתחו במלחמה. ביום הכיפורים בשעה חמש הם כבר צלחו את התעלה לתוך סיני, ירו צרורות של פגזים למעוזים שהיו קיימים אז, בהתקפת פתע.
המצרים ביצעו חסימה בקשר הרדיו, אז הוחלט להחליף את הסיסמא. אך זה לא עזר, התקלות כבר היו בשיאן. הייתה דרישה לקבל קווי קשר ברוב האוגדות שמשתתפות במלחמה. ב-7.10 אלוף אריק שרון, מפקד האוגדה, קיבל קווי קשר על הגזרה המרכזית. ב-8.10 כל הקשר היה פרוס כבר על חצי האי סיני, המשדרים שניזוקו ביום הראשון של המלחמה תוקנו והוחלפו.
ב-14.10 נכנס כוח קומנדו מצרי ורצה לבצע מתקפה נוספת בקרב קשה מאוד. חטיבת הטנקים של המצרים הושמדה על-ידי חיל אוויר וחיל שריון. במקביל בגדה המזרחית, המצרים החדירו טילי קרקע-אוויר.
רק ב-15.10 החליט אריק שרון על צליחת התעלה וכיבושה. במשימה זאת השתתפו גם חיילי חיל הקשר שתפקידם היה לקשר, וההוראות ניתנו בתדר חדש שהוחלט מראש. במשך זמן הלחימה הרשתות היו עמוסות בקליטת תיאורי הלחימה, והיה צריך לתדרך את המפקדים, ולהודיע להם על-אודות שינויים שנעשו בשידורי הקשר. הכל נעשה תוך כדי שהטנקים של המצרים המשיכו לירות טילים ופגזים. היה צורך להוסיף עוד קווי קשר ולבדוק את הקיימים.
הכוח צלח את התעלה לאחר קרבות עזים, והתמקם בגדה המערבית הזרה, שם נראו בתים ועצים. בצד המצרי הייתה הפתעה מוחלטת, כמו שנאמר: "עין תחת עין". מטוסי המיג המצריים לא עזרו הפעם. המצרים הוכו שוק על ירך.
ב-22.10 נפתח מקום קשר חדש בפאיד - טלפרינטר, רדיו טלפון ואלחוט, ומשרד קשר ארעי. כעת כבר היו הפגזות מעטות, הגיעו אנשי קשר, וקצין דואר שתפקידו היה להעביר דברי דואר.
ב-24.10 המשיכו כוחות שיריון את הלחימה במצרים, שנכנעו מיד ללא התנגדות. מדי פעם העז חייל מצרי לקום ולברוח. היו פצועים קשה והרוגים שנחלצו בעזרת חיל הרפואה, והם הגיעו בחזרה לבסיס. כך, תוך כדי קרבות, הוכרזה הפסקת האש, והמלחמה הסתיימה באופן רשמי.
