מגולים לעולים

א. העלייה

יותר מאלפיים שנות גלות על נהרות בבל ישבתם ובכיתם ולשוב לציון חלמתם... אחרי ה"פרהוד" הגיע הזמן לנוד, ארצכם קראה לכם: "בואו"! צעירים קמו והעפילו בעליה בלתי לגלית ארצה עלו ולהעלותכם פעלו. אחרי משא-ומתן הצו ניתן: לכו לכם מארצכם וממולדתכם! וכל אחד מִהֵר על אזרחותו לְוַתֵר ומַהֵר מַהֵר כּו‍ֹפֵר שִלֵּם. ונותרתם חסרי בית ומובטלים, בלי חשבון בנק ובלי מטלטלים. נאסר עליכם לקחת דבר, לא כסף ולא כלי כסף, לא עדיי זהב ולא מלבושים, נגזלו מכם כל חפציכם האישיים. ואחרי שכל העדה נשדדה ונבזזה, נקבצתם לעלות על מטוס בחופזה, לעזוב בנפש הומיה את מדינת ישמעאל וב"מבצע עזרא ונחמיה" לעלות לישראל. וקשה לי לקלוט איך בלי היסוס עֵדָה שלמה, שתריסר רבבות מנתה, כאיש אחד קמה, וארצה עלתה על זקניה וטפה, נטשה מורשת עתיקת יומין שיצרה במשך מאות בשנים: תרבות, תלמוד, פיוטים ושו"ת, ספרי תורה ושירה וספרי הלכות ישיבות, בתי כנסת ובתי ספר, שבין יום, הפכו לעפר ואפר!!! אני סקרנית, הוריי, לדעת, מה עבר לכם בראש, כשהרגשתם שהמדינה שכה אהבתם, שכה רבים בה עלו לגדולה ושרתו במשרות רמות בכלכלה ובממשלה, הקיאה אתכם, והפכה אתכם לפליטים ממורטים ונמלטים? עם כמה היסוס ארזתם את כל חייכם במזוודות שלוש ועליתם עם שלשת ילדיכם לארץ חמדת אבות, למודת פרעות וקרבות הפסדים וניצחונות, שנלחמת על חייהָ, ומכול עבריהָ צרות עליהָ שכנותיהָּ והיא כמותכם דלה ומרוששת ולקבל אתכם שמחה ונרגשת, ואין לה מספיק שמיכות ואוהלים ומכול חלקי תבל גולים אליה עולים זקנים ועוללים, מדממים וחבולים ולטוב בה מייחלים!!!

ב. הגעה

אחרי חנייה קצרה בקפריסין נְחַתֶּם בארץ הבחירה, נישקתם את רגבי עפרה שעָרְבוּ לכם מדבש, ומאותו רגע הכל היה חדש... נלקחתם ל"שער העלייה" ליד חיפה והתרשמתם מהכרמל ומנופָהּ, הוקסמתם ממראה "הים הגדול" כי מעולם לא ראיתם ים כזה כחול... ואחרי קליטה ראשונה, רשום וכמה ימי המתנה, חיטוי בדי.די.טי וקשיים ממוטטים בלי לבטים, הגעתם בדרך חתחתים, לַמַַּעֲַבָּרָה באיזה עזאזל, שכוח אל, בלב שממה זרועת קוצים וברקנים סברסים קוצניים ונחשים מסוכנים, לא היו שם שיכונים, כל משפחה קבלה אוהל, שמיכות וכמה מיטות ברזל, מזרנים ממולאים בקש ובפשפשים, פתיליה ועששית, מעט אורז ועדשים ואתם חלשים ומותשים ואין מקלחת ואין שירותים. פוקחים עיניים ושואלים: איפה העיר? השוק? בית הכנסת? הבית? המרתף? המרפסת? אתם ממתינים... הבטיחו לכם שיכונים... חיים באוהל בלב השיממון בצנע ומחסור במזון, בקיץ חום כבד ובחורף שיטפון... כעבור שנה, שמחה וששון אמא יולדת בן זעיר בבית חולים "מאיר" "צבר" ראשון במשפחה היא מאוד שמחה, למרות שהייתה לבד כי אבא בשדרות עבד.

ג'. הצריף

כעבור שנה או שנתיים העבירו אותנו לצריף שהמצב בו היה קצת פחות חריף יותר מרווח ועם רצפת בטון עם אותן מיטות סוכנות וארון קטון ואותה עששית ופתילייה בלי שירותים ובלי ברז מים... אבא לא היה "חלוץ" ולא הסכין לעבוד כפועל בפרדס, או בקיבוץ והנה קרה נֵס... בשדרות היה נחוץ מורה. אבא קבל את המשרה ויכול היה ללבוש את החליפה שלו נתפרה ולעזוב את אמא ואותנו ואת המעברה, כי אמא סירבה ללכת אחריו המִדְבָּרָה, ידעה ש"הרצועה", מסתננים זרועה ולא הייתה מוכנה שילדיה יחוו עוד זוועה. כל אחד מההורים היה לבד, אבא בשדרות עבד, אמא לא עברה ונשארה במעברה. אבא היה נואש הוא נדרש להשלים עם המצב החדש ללכת לבד, בלי אשתו וילדיו... ולמרות שהגעתם ריקים ומנושלים, עם "כלום" התחלתם חיים לא קלים. בדידות וריחוק וניתוק, קשיים ומחסור מהמורות, ומוראות שאותם מי יספור, אף פעם לא שמעתי אתכם מלינים, על שעזבתם מורשת ומסורת רבת שנים, ועליות לרגל לקברות הנביאים (עזרא, נחום יונה ויחזקאל) על שעזבתם את ארץ הנהריים, זבת מים, נפט וסילאן תמרים שפה וריחות וטעמים אחרים לתרבות שונה שראתה בכם זרים ומוזרים... הרגשתם ברי מזל, למרות כל מה שמכֶּם נגזל... עם כל הקשיים והלבטים תמיד קדימה מביטים...

ד. אני

עליתי עם הוריי, עם אחי הבכור ואחותי הקטנה רק בת החצי שנה, שבתלאות הדרך הייתה אבודה וכמעט לא שרדה, עד שמצאו עבורה אבקת חלב שהצילה את המצב. ואני בת שנתיים, ילדה קטנה. מבחינתי דבר לא השתנה... לא זוכרת את הבית, המרתף והגג שנפרדנו מהם לעד, לא את עצי התמר והדקל ולא את השייט בנהר החידקל. את עיניי פקחתי בָּמַּּעֲבָּרָה ולא ידעתי מה יש מעֶבְרָה, הלכתי לגן, שיחקתי בבובות ובניתי בקוביות, במקביל לערבית, דברתי עברית, למדתי לרקוד, לשיר שירי חג ושירי חול שירים ששרים גם היום, שירי ביאליק, לאה גולדברג וקיפניס, אנדה אמיר וילן שטקליס. למרות המצב לא ידעתי רעב, שתיתי חלב, לחם שחור, מרגרינה וסוכר וזה היה נהדר. הייתי ילדה שאפתנית ושמחה, מביטה קדימה ועוזרת לאמא, שכול השבוע טרחה לבד ורחוק בשדרות אבא עבד. גרנו בצריף צנוע ופשוט שבכול יום שישי הרגשנו בו עונג צרוף כשחיכינו לאבא בערגה שישוב, שיראה אותנו חפופים ולבושים בבגדים יפים. ובערב אחרי ה"קידוש", ישבנו סביבו על המיטה והוא חלק לנו ביסקוויט וסוכרייה וספר לנו אגדה או מעשייה שֶסִּפֵֶּר לתלמידיו בכתה על נסיכים ומלכים עניים ועשירים פיות ומכשפות ועולמות רחוקים, שהסעירו את הדמיון ונראו כַּחֲלו‍ֹם... ושכבנו לישון ולא רצינו שיגיע יום ראשון... לילה אחד כשאבא בשדרות עבד, לפתע תקפו את אמי צירי לידה, כשארבעת ילדיה ישנו לידה ולא היה מי שיזמין אמבולנס להחיש אותה לבית חולים. היא השאירה אותנו לבד ורצה לקרוא למיילדת, וכשהיא כרעה ללדת הסתבר שמדובר בלידת עכוז והוולד תקוע ולא יכול לזוז למרות שהתייסרה, לא השמיעה הברה, רק לחשה תפילה לשלום עוברה... "צבר" שני אמא ילדה והיא בצריף לבדה, אבא לא החזיק את ידה, ואפילו לא ידע... בבוקר קמנו וראינו תינוק שוכב לידה והכול היה בעינינו חידה... פעם אבא משדרות חזר נרגש וספר שכשהוא היה שם לבד למגוריו חדר מחבל (פדאיון) חמוש, והוא על מקומו קפא ולא יכול היה למוש, ולפתע הבריק במוחו רעיון צעק: "אברם, תביא את הסטן!" והמחבל במהרה נַס לאבא קרה נֵס במקום שעבד ופִּרְנֵס. זה נשמע כמו ספור בלהה שכל המשפחה שמעה ונפעמה, ואני פחדתי שאם אבא ישוב לשדרות זו תהיה בכייה לדורות. לא הייתה לו ברירה, הוא קבל סטן והתחיל להתאמן והמשיך לעבוד ב"עין הסערה" ועד היום המצב שם רע...