לפי מניין שנותיה, אמי מתה ב"שיבה טובה"!!! שׂבעת ימים, אך רעבה וצמאה ולא בגלל שכסף חסר לה. אמנו האהובה והטובה, ילדה ילדים שבעה, בלידות לא קלות, כמעט עד גיל הבלות, ארבעה בבית, שלושה בבית-חולים, שלושה בעירק וארבעה בישראל (כן, אחת הלידות שלה בבית, הייתה במעברה, בצריף).
היא גידלה אותנו בתנאים קשים והשקיעה בנו את חלבהּ ודמה במסירות ובאהבה ולא השקיעה כלום בעצמה. מאז עלתה ארצה, היא לא למדה, לא עבדה, לא התפחתה, לא המריאה ולא עפה. הכל אצלה קפא ולכלום לא שאפה. ילדיה, שברוב השנים גידלה אותם לבד, היו רחיים על צווארה ולא הייתה לה שום עזרה. תמיד אמרה לנו, לִמְדוּ, אל תהיו כמוני! הבנו שגם לא צריכים כמותה, ולא ללדת שבעה...
אמא לא שימשה לי דוגמא. רציתי להיות כל מה שהיא לא הייתה. התאמצתי ועשיתי דרך ארוכה להגשים כל מטרה ובמקביל להושיט לה עזרה. הרגשתי יותר בטוחה, לגמרי שונה ואחרת, יותר מבינה ויותר מעשית ומסתדרת וכמה שאני ממנה שונה, הרגשתי לא פעם שהיא בתוכי ואני מגרונה מדברת ועשיתי הכל אחרת ולהמשיך להיות לה בת לתפארת.
אמא הייתה מרה וסגורה, נעולה וחתומה. איש לא ידע על הסערות המתחוללות בקרבה של אמנו הישישה כבדת השמיעה, שלא קל היה לשוחח איתה ולנסות להגשים לה משאלה, או לקבל תשובה לשאלה שעוד לא נשאלה. היא רוב הזמן הייתה בודדה לבדה, והחיים נעו לידה ואיש לא הבין אותה בחייה והיא לא התאמצה להסביר את עצמה.
באחרית שנותיה, אמא לא ראתה, לא שמעה, לא הלכה, לא אפתה, לא בישלה, לא טעמה, ולא לעסה, ואפילו לא בלעה וחייה היוו בלי טעם ובלי ריח והם נוספו למניין שנותיה.
היא שכבה במיטה, כמו "צמח". צמח גדל מתפתח, אך אמא לא. אחרי שניתקה ותלשה את הזונדה, היא "הוזנה" דרך בטנהּ. לא גדלה ולא פרחה, אלא הלכה ונבלה ודעכה. לפעמים ביקשה לשתות "קולה". ריחמנו עליה ושמענו בקוֹלָהּ והרטבנו את שפתיה ב"טעם החיים". אפילו טיפה לא יכלה לבלוע!!! למרות כל הסבל שעברה, תמוה, שאף פעם לא שאלה את נפשה למות ואת חייה לקטוע.
אם היו גורעים מאמי את השנים האחרונות שבהן היא הונשמה והוזנה וטופלה ונסעדה, אולי לא הייתה מתה שׂבעת שנים והייתה מתה שׂבעה, פחות מרה ויותר צעירה ולא הייתה ניצבת חודשים ארוכים ומייסרים בפני שערי שמים, חיה-מתה, ומחכה שהשוער יפתח את שער, וייתן לה להיכנס, ושם הייתה נכונה לה "מנוחה נכונה", שהייתה מקלה את סבלה. אמא "זכתה" בשיבה ארוכה, לגמרי לא טובה, למרות שחלק מילדיה היו סביבה, מלבד שניים שלפניה הלכו לעולמם ועשו לה שחור, בתה, שגרה לידה, ושעשתה הכל למענה, ובנה הבכור, שמת מצער על נפילת בנו הבכור.
במצבה היא נזקקה למטפלת. שבע שנים לאמי הייתה מטפלת נפלאה וקבועה, שאותה סעדה, הפכה, החליפה לה ורחצה. רק לה היא קראה בשמה, את שמותינו שכחה, כאילו רצתה לומר, שבזכותה קצת פחות מר, ולא בזכותנו ולא בזכות הרופאים והתרופות, וכל עוד היא אותה מלווה, היא לא תוותר, תמשיך לעמוד בשערי עולם הנצח, ואין לה מה למהר...
אמא הייתה מנותקת ולא זיהתה אף אחד ואף אחד כבר לא היה חלק בעולמה וכל מי שעמד לידה ודיבר אליה, זיהתה אותו בשם של איזה מת שחזתה בו בחלומותיה, כי היא כבר מזמן ניצבת בפתחו של העולם הבא, מחכה לתורה ומציצה ורואה את הוריה, אחיה כולם, את בתה ואת בנה ואת נכדה, שבמלחמת לבנון השנייה נפל חלל והיא מנהלת איתם שיחות ומספרת לנו עליהם מעשיות והיא חלק מהם, ולא ראתה ולא שמה לב ולא שמעה, שאנחנו יושבים סביב מיטתה ולא הם.
אמא לא יכלה לעשות דבר, אך לדבר דִּבְּרָה. תמוה ולא מובן מנין שאבה כוחות לדבר שעות על גבי שעות עם רוחות המתים שהיו לגמרי חיים ומדי יום ערכו לכבודה קבלת פנים וספרו לה אותם ספורים על ימים רחוקים שבזיכרונה חקוקים. קראו לה להיכנס בצוהר שדרכו הציצה, אך היא לא הצליחה. לא הבנו מה החזיק אותה, מה נתן לה כוח להמשיך לנשום ולחיות בלי מזון? והיא נשמה והנְשָׁמָה בחדר ריחפה מסרבת לעזוב את הגוף ההולך וכלה, שלא נשאר ממנו הרבה.
ואנו לדובב אותה ניסינו, אך היא לא ענתה לעניין. הגוף היה חי, אך הנשמה הייתה בדרך הארוכה והמפותלת לשם, להיות אתם, עם מתיה, שלא הפסיקה להזכיר אותם ולספר לנו מה קורה להם שם. זה לקח הרבה זמן, חשבנו שכך היא תחייה לעולם, אך זו הייתה רק שאלה של זמן... והיא לקחה את הזמן...
באחרית ימיה, בימי חוליה, נטולת חושים ותקוות, כל ילדיה, גם אלה שכבר אינם, התקבצנו סביבה, מתוך דאגה מה יאונה לה. היא לא ראתה ולא שמעה ולא ידעה מי הגיע ומי לא בא. ופעם הברזתי לה, כי היה לי מה לסדר, חשבתי שהיא ממילא לא תרגיש והיא לא תתלונן ולא תכעס ויהיה בסדר. היא הרגישה ושאלה, למה לא באתי לבקרה. הבנתי שבתוך העיוורון שלה יש סדקים, דרכם היא ראתה הכל וכל עוד היא נשמה, היא גם שמעה והקשיבה ורצתה לדעת שאכפת לנו ממנה והמשיכה לחיות יום ועוד יום, ח"י כפול 10 ימים, בלי לקום, בלי לטעום ובלי להריח וכך הייתה לגוויה חיה ואת נשמתה לא מהר מסרה.
לשם מה אמא קיבלה "בונוס" של שנים כה רבות? האם שנות עלומיה כעולה חדשה למדינה חדשה וענייה, בקשיים ובמחסור, לא היה בהם די? האם היותה קורבן של תקופה ושל תרבות מזרחית מקפחת ומפלה, לא היה בהם די? וההפרדה האכזרית, בינה לבין אבא שיצא לעבוד ביישוב ספר רחוק מהבית, כדי לפרנס, והותיר אותה לבד עם הילדים להתמודד, בבורות, בבדידות ובזרות, באי ידיעת השפה, בהריונות ובלידות, כשהוא לא לידה, לא היה בהם די? האם שלושה עשורי אלמנותה, אין בהם די? למה לה חיים של דווי?
אפשר למצוא, נחמה פורתא, בשכיבה של אמא, חסרת אונים, בביתה בחדרה, בְּשוֹכְבָהּ במיטתה שממנה לא קמה והפכה ל"מדורת השבט" שסביבה התקבצנו כולנו, ילידיה, נכדיה וניניה וכל מי שממנה רצה להיפרד. התוודענו יותר האחד לשני ודיברנו וסיפרנו את סיפורה הארוך המפותל מהמעט שידענו על חייה. גילינו שהרבה לא ידענו עליה ומאוחר היה לשאול, את מה שלא שאלנו עד אותם ימים שבהם היא לא דברה לעניין, כי היא הייתה בדרך לשם.
קשה להבין מה החזיק אותה בחיים כל-כך הרבה שנים, עד ששום איבר אצלה לא עבד, ולמה היא מתה לחיות, על-אף כל הסבל והמכאוב?! אולי היא לא מיהרה למות, כדי לראות אותנו מלוכדים סביבה ושומרים עליה בחמלה ובאהבה, כדי שתוכל לספר עלינו לאבא!!!
ועד שהחזירה את נשמתה, אחזנו בידה, בהרבה רחמים ורוך, מקווים שהיא מצאה מנוחה נכונה תחת כנפי השכינה יחד עם בעלה, בתהּ ובנהּ ונכדהּ, אלה שלא סבלו את ייסוריה של "שיבה טובה" ונפרדו מהחיים צעירים ורעננים. קשה לדעת מה עדיף!!!
אחרי מותה, חשנו הקלה, שהיא נגאלה מסבלה והתגעגענו לרגעים הנדירים, שבהם התקבצנו סביבה וחזרנו לרחם החם, בביתה הקטן והדל, שבו גדלנו ושבו היה מקום לכולנו. היום הוא לא שלנו, הוא זר, ואף אחד מאיתנו בו לא גר. הוא נמכר, וכל אחד קיבל את השביעית שהגיעה לו וכל אחד עשה בכסף מה שבעיניו יקר.
ואנו מגלים שחלקים ממנה נמצאים בכל אחד מאיתנו והיא ממשיכה לחיות בנו והיא לא ממש מתה. ואנו לא נותנים לה למות, היא חיה בתוכנו, למרות שחשבנו שהמוות יגאל אותה מיסורי הגוף ושנפשה תמצא מנוחה מהדיבורים הרבים שהיא דיברה ומהפגישות וקבלות הפנים שערכו למענה במרומים.
איש לא יכול ולא מצליח להיות הדבק שלנו כמו שאמא הייתה, הפגישות בינינו הלכו ונעשו נדירות, אחרי ש"מדורת השבט" כבתה והאור והחום נעלמו, וטוב שנותרו "אזכרות"...
