בשיחה עם נכדתי בת השלוש עשרה, השוהה כשנה וחצי עם הוריה בחו"ל, אמרה לי שטוב לה שם והיא לא רוצה לשוב ארצה. תנ"ך והיסטוריה לא ממש חשובים לה, והיא לא רוצה למהר לשוב. די לה שהיא לומדת מתמטיקה, אנגלית ומדעים, את השאר כשתגיע ארצה תשלים.
תשובתה הפתיעה אותי. הייתי בהלם. מי הכניס לה לראש שהתנ"ך והעברית וההיסטוריה אינם מעניינים?? הדברים צרמו את אוזני וחרה לי מאוד שכך מדברת הנערה, נכדתי האהובה, שהוריה ואבות אבותיה נולדו בישראל. משהו פה השתבש!! החלטתי לנָעֲר֚הּ. ובמקום להאשים, הבנתי שחובה עלי להחדיר לה את חשיבות לימוד התנ"ך ולהסביר לה גם מהי "ציונות", ומה הקשר ביניהם, על-מנת, שתבין, שלא זו הדרך.
לימוד התנ"ך, וההיסטוריה, שלדברייך לא חסרים לך, הם שיורו לך לאן את שייכת. הם שיספרו לך איך קם העם הזה, איך הוא גלה, ואיך למולדתו שב.
נכדתי היקרה, אמרתי לה, את יכולה לטייל בעולם, ליהנות מנופים מרהיבים, ממאכלים מיוחדים, מאטרקציות, מאדריכלות ומאומנות, ממוזאונים ותערוכות, להרחיק נדוד ולהרחיב אופקים. זה לא פסול. זה משובח! אבל, יקירה, את חייבת לזכור שתאילנד היא מדינה זרה, ואינך שייכת לה. תאילנד, ילדתי, אינה מולדתך. לעולם לא תהיה בה נטועה. לא תקבלי אזרחות ולא זכות בחירה.
מדינת ישראל היא מולדתך, מכורתך, ואין לך ולנו מדינה אחרת. זו המדינה שבה את נולדת ובה נולדו הורייך ורוב סבייך. הוריהם עלו לישראל מארצות נכר, בטרם קמה המדינה, שם עברו גזרות ושמד ושואה ופרהוד, ואת נכדתי הצברית, שפר עלייך מזלך, נולדת במדינה חופשית, מדינתך, שמדברים בה עברית, ויש לה צבא, והיא עלינו מגינה. ומבחינה כלכלית משפחתך יכולה לאפשר לך את כל הטוב הזה שאת חווה, שבזמננו לא נודע.
ללא התנ"ך, נכדתי האהובה, איך היינו מתקבצים מחדש מכל הגלויות ומקימים מדינה לעם היהודי שהיה מפוזר ומפורד? איך סבא שלך ואני היינו מכירים??? אני נולדתי בעירק ועליתי בגיל שנתיים, למדינה שהוקמה בדם, והייתה צעירה, מוכה ושכולה, שקלטה יהודים מכל העולם. סבא שלך, יצחקל'ה, ילדה, נולד בישראל, לאמא שנולדה בגרמניה לפני קום המדינה, שברחה ב-1939 עם משפחתה, כשהיטלר עלה לשלטון שם, ונשקפה ליהודים סכנת השמדה. הם נטשו הכול, נמלטו משואה, ובאו לכאן, בטרם הייתה פה מדינה שתקלוט אותם!! וסבא רבא שלך, נולד בארץ, ביפו, שהייתה עיר ערבית בראשית 1920. סב רב רבה שלך, אביו, הגיע בדרך לא דרך מבולגריה, אחרי מלחמת העולם הראשונה, ב-1919. הם גרו ביפו ובגלל הפרעות ב-1921 עברו לתל אביב. כשהיה בארץ משבר כלכלי ולא הייתה עבודה בעיר, יחד עם עולים נוספים שהגיעו מבולגריה, קנו פה אדמה, הקימו את מושב בית חנן ב-1929, כדי שיוכלו לגדל בו את מזונם, ולא למות מרעב. במקביל נלחמו בפורעים הערבים.
שני הסבים והסבתות של סבא יצחקל'ה, עלו ארצה לפני קום המדינה, והיו חלוצים, והאמינו, שפה תקום מדינה, והם היו בין אלה, שהניחו פה את אבן הפינה בטרם הייתה פה מדינה. כשהכרתי את סבא שלך, יצחקל'ה, מיד התאהבתי בו, בגלל הספור של משפחתו. הוא נראה לי שייך לגזע מיוחד, גזע נשגב, שאבות אבותיו, קמו ועשו מעשה והאמינו שפה תקום מדינה. איש לא הביא אותם לכאן, הם באו לכאן במקלם ובתרמילם וחזונם.
במושב נמצא ביתכם, ביתנו, שאמך גדלה בו עם אחיה, וביתה של הסבתא הגדולה, ובו נולד סבא יצחקל'ה. ארבעה דורות אנו גרים במושב, שלהקים אותו לא היה קל, ואנו גאים להיות בין המשפחות של גואלי אדמת המולדת, שקנו את אדמתה רגב אחר רגב ועיבדו אותה והתישבו בה ולחמו לכבוש אותה מחדש.
סבא סמוכה, אבא שלי, ומשפחתו, ועוד כמאה ועשרים אלף יהודים, לאחר הפרהוד, בעירק, הבינו שאין להם מקום במולדתם (בבל) שחיו בה 2,700 שנה מאז חורבן הבית הראשון. משפחות שלמות עלו משם, נשים וטף, לא לפני שאולצו לוותר על אזרחותם. לא זו בלבד, אלא שכל רכושם נבזז והוחרם. לארץ הם הגיעו חסרי כול. משפחתי עלתה עם שלוש מזוודות ושלושה ילדים, למדינה שהוקמה רק שנתיים קודם לכן, מדינה עניה ודלה, שהבטיחה הרבה, ורק מעט יכלה לתת. עם כל הקושי הרב, הם הרגישו, שבאו ימות המשיח, למרות שהשאירו אחריהם שנים של היסטוריה ותרבות יהודית עשירה... היה קשה מאוד, אבל הם התמודדו ולרגע לא ביקשו לשוב חזרה לארץ שממנה עלו.
יקירה, למשפחה שלי, ולאלה שהגיעו ארצה לפנינו, לא היה את כל הטוב הזה, שאתם היום מכירים. החלוצים והעולים, שהקימו פה מדינה, עזבו משפחות והורים, עברו משברים רבים, התמודדו עם אויבים מרים, עם ביצות וקדחת, עם בצורות, מחסור במים ומזון, עם מגורים עלובים באוהלים ובצריפים. לא היו תשתיות, לא דרכים סלולות ולא רכבות מהירות. היה קשה, והם לא נטשו, קלטו עוד עולים, שרובם היו פליטים, ניצולי שואה נרדפים, ופה הם שוב היו לעַם, שאין דומה לו בעולם.
על אף כל הקשיים והמחסור. המשיכו יהודים ארצה לעלות, עיבדו את אדמתה, ובנו בה את בתיהם, ונלחמו על נפשם. המדינה הצעירה הגיעה במשך השנים להישגים אדירים. מדינה לתפארת, שכולנו גאים להיות חלק ממנה. ומה ששומעים היום בחדשות על פשיעה ואלימות וטרור, לא נעים לאוזן, ולכן יש הטוענים, שלא טוב כאן לחיות... אל תחשבי שזה רק כאן. העולם השתגע!! עם בעיות אלה מתמודדים בכול העולם... (זה לא מנחם וזה מאוד חבל) וכל יום אנו שומעים על אנטישמיות שעדיין קיימת, גם במדינות שהיהודים חיים בהם ברווחה, בעושר ובהצלחה. וכשרע להם, הם יודעים שיש להם "אמא" שמחכה להם כאן.
ואת שואלת למה יהודים מכל העולם הגיעו לכאן? למה בחרו לחיות פה, במקום כה מסוכן? למה לא בתאילנד?? באוגנדה?? למה לא המשיכו לחיות בכול המקומות שחיו בהם בעולם? למה לשלם מחיר כל כך יקר, על חלקת אדמה קטנה, שעליה ישבו בני עמים אחרים, במקום ששלטו בו זרים, ובמהלך ההיסטוריה עברה מיד ליד?
לפני יותר מאלפיים שנה, בשנת 70 לספירה, הרומאים טמאו והחריבו את בית המקדש, לקחו אתם יהודים לעבדים, והם נפוצו על פני כל העולם. לאן שאותם יהודים הלכו, הם לקחו אתם את התנ"ך, והמשיכו ללמוד בו, והקימו ישיבות וכתבו את התלמוד וחברו תפילות, שירי קודש, פיוטים ו"בקשות", ואפילו שירי חול, שירי אהבה ושירי יין (בעברית ובערבית בימי הביניים בספרד). התנ"ך, הוא ששמר אותם, והזכיר להם שהם עם. הם התבדלו והתפללו וחלמו וערגו לשוב חזרה לארצם ולהקים בה מחדש את בית מקדשם.
יש מדינות שנתנו ליהודים חופש פולחן, ויש מדינות שראו בהם זרים ורצו להשמידם. לא תמיד אפשרו להם להתפלל, לא תמיד אפשרו להם לאכול אוכל כשר. גם עיסוקיהם הוגבלו. לא נתנו להם להיות בעלי נחלות. הם התבדלו במגוריהם, כדי לקיים אורח חיים יהודי ולהיות ביחד. לא בכל מקום יכלו להתלבש כיהודים עם כפה על הראש, זקן ופאות. אסרו עליהם את קיום המצוות. יש שאילצו אותם להמיר את דתם, וָלא, הטילו עליהם גזרות ושמד, שרפו להם בתי כנסת, עשו בהם טבח ופוגרום, העלו אותם לגרדום, והם עברו שואה ופרהוד ומה לא?? (בשביל זה צריך ללמוד היסטוריה), ולמרות שלא היה קל, הם לא ויתרו על יהדותם. סרבו להיטמע, שמרו על ייחודם, והתעקשו לשמור על יהדותם, והתנ"ך הוא שהחזיק אותם. זה היה קל!!! לא, בכלל!!!
תקומת ישראל מזכירה את יציאת בני ישראל ממצרים. למדת עליה! המדינה קמה לאחר השואה, שבעטייה יהודים חפשו ארץ משלהם, לגור בה בלי רדיפות ושמד, כדי שיוכלו לשמור על יהדותם. לא קבלנו מדינה על מגש של כסף. התנועה הציונית שקמה באירופה בסוף המאה ה-19, ביקשה להפוך את החלום למציאות. הם לא חיכו למשיח, כי חיכו לו מספיק זמן והוא לא הופיע... למרות ששלטו פה זרים, שניסו לסכל את הפעילות הציונית, הם רכשו קרקעות, הקימו יישובים, הכשירו חלוצים, למדו חקלאות (אגרונומיה), גאלו אדמות, הביאו עולים, ייצרו תעסוקה ומזון. הם ייבשו ביצות וחלו בקדחת כשהאמצעים בידיהם היו דלים. הציונות הפכה את חלום השיבה המטורף למולדת מהכוח אל הפועל... ו"אם תרצו, אין זו אגדה" אמר הרצל.
וככל שמצב היהודים באירופה הלך והמחמיר, הם היו נמרצים יותר להגשים את חזונם להקים פה מדינה. הדרך לכך לא הייתה קלה. היו פרעות ורציחות והגבלות והוצאות להורג, והם לא נשברו. אני גאה שאני שייכת לעם הנפלא הזה. אני מאושרת שזכיתי לגדול כאן, ולא בעירק, ושמחה שהייתי בין הדור הראשון, שגדל בארץ במולדתו ולא בגלות הארורה. אני גם גאה שנישאתי לסבך, הצבר, שנשם ציונות מהרגע שנולד ולכן הוא כל כך מאיץ בכם לשוב חזרה הביתה, לישראל.
עברית קשה שפה אחרי החורבן והגלות לבבל, העברית פסקה לשמש לשון דיבור יחידה. ליָדָהּ החלה לשמש הארמית (שפה אחות), הארמית הייתה שפה שבה דברו בפרס באשור ובבל (מקומות שבהם הם גלו), שהפכה ללשון הדיבור והיצירה הספרותית. בתקופה זו גולי בבל לא ידעו עברית ונזקקו לתרגום בארמית. אחרי כשלון מרד בר כוכבא, החלה העברית להיעלם בלשון הדיבור, והארמית הפכה לשפה השלטת. שפה ששמשה בכתבי קודש יהודיים, כגון ספר "עזרא" וספר "דניאל" בתנ"ך, "התלמוד הבבלי", "התלמוד הירושלמי", "תרגום אונקלוס" ו"ספר הזוהר". השפה הארמית השתלטה על העברית והפכה גם היא ללשון קודש. כולנו מכירים את ה"קדיש", את "הא לחמא עניה", ו"חד גדיא", שאנו שרים בהגדה של פסח, שגם הם כתובים בארמית ולא פעם אנו תוהים, מדוע ארמית?! עדיין יש יהודים מצפון עירק, ממזרח טורקיה, מצפון סוריה ומאירן, שמדברים ארמית כמו מאז לפני אלפי שנים.
בגלות העברית הפכה לשפת הקודש, כי לרוב לא דברו בה ביום יום, כי הם נאלצו לדבר בשפת המקום, שאליו הגרו. היהודים שגלו מארצם, הקימו בתי כנסת, שהיו מקום כינוס גם לתפילה וגם לחגיגות יהודיות, ברית מילה, בר מצווה, חופה וקידושין. כשהמשפט השגור היה "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני", שעד היום את שומעת בכל טקס נישואים, ושוברים כוס לזכר החורבן. ללמדך, נכדתי האהובה, שהם לא שכחו את מוצאם, וחלמו לשוב לארצם מולדתם, גם אם רבים לא נולדו בה, לא הכירו אותה, ולא ביקרו שם מעולם.
את התפילה "לשנה הבאה בירושלים", אמרו בכל יום, כדי לא לשכוח את החלום לשוב חזרה לציון. הם המשיכו לחגוג את כל החגים והמועדים, התעניות והצומות, שמרו על כשרות ועל טוהרה, והקפידו לקיים את המצוות הכתובות בתורה.
המשך יבוא
