ואת שואלת נכדתי, מדוע אנו מדברים עברית, שהיא שפת קודש? נולדתי בעירק, בגיל שנתיים עליתי עם הוריי לישראל. לא דברו אתי עברית. שפת אמי הייתה "ערבית יהודית". פה בגן, למדתי עברית. מזלי שמילדות למדתי לדבר, לקרוא ולכתוב בעברית. סרבתי לדבר ערבית בבית. אימא דברה אלי ערבית ואני עניתי בעברית. רציתי להתנער מהשפה שהיא לא היהודית, רציתי לדבר בעברית, השפה של העם היהודי.
הורי לא ידעו עברית, גם הוריה של סבתא הגדולה דברו גרמנית, והסבים האחרים דברו ספניולית, רוסית ופולנית (וגם אידיש - שפה שהייתה משותפת לכל יהודי אשכנז, שנכתבה באותיות עבריות). העברית, הייתה שפת קודש, שפת התנ"ך והתפילות. היא לא הייתה שפה מדוברת, ובה התפללו בכל הגלויות, לא דברו בה ולא הבינו אותה (וכדי להבין את התפילות תרגמו אותן לשפות שונות), הם שימרו את האותיות העבריות ואת הנוסח העברי ואת הלחנים והזמירות.
בגולה, ילדים יהודים בני ארבע או חמש, למדו על-ידי הרבי ב"חדר" את האותיות העבריות. גם לאחיי, פה בארץ, כשגרנו במעברה, אימא שכרה "מלמד", שלימד אותם את אותיות הא' ב' ואת הניקוד וטעמי המקרא, לפני שהלכו לבית הספר, כי כך היה נהוג בעירק, וכך גם נהוג במדינות "אשכנז". הם המשיכו ללמוד את העברית, כדי שיוכלו להתפלל, לעלות לתורה ולקיים טקסים דתיים, בר מצוות, חופה וקידושין בעברית, וזה קרה בכל העולם, וזה מה שהיה משותף לכולם וזה מה ששמר עליהם כעם. והם ידעו שהם ישארו זַרִים וגֶרִים עד שישובו לארצם וישובו להחיות בה את שפת התנ"ך.
בספר בראשית, קראנו על "מגדל בבל", שהייתה שָׂפָה אחת בעולם, שָׂפָה שבה דבר אלוהים כשברא את העולם (עברית). הוא גם החריב להם את המגדל, ובלל את לשונם, והם החלו לדבר בבליל של לשונות שונות ומשונות. הציוניות, פה בארץ, עשתה פעולה הפוכה - לארץ הגיעו דוברי בליל לשונות, וכדי לחיות במדינה פה, הם היו חייבים ללמוד עברית, שהפכה לשפה הרשמית של המדינה. חזרנו לשפה האחת הישנה (בישראל). שפה שנזנחה אלפיים שנה (כשפת דיבור), קמה לתחיה, לא בלי מאבק...
בארץ, לא הרבה זמן לפני קום המדינה, נאבקו להנחיל את העברית כשפת המדינה בטרם קמה. ועל זה היו ויכוחים ו"מלחמות" - קראו לזה "מלחמת השפות". אתךְ, רונה, דברו עברית, מיום שנולדת במדינה שלךְ, כך גם אמך וסבך וסבא רבה שלך.
"תחיית שפתנו היא יסוד הכרחי בתחיית עמנו (...) השפה העברית קדושה לנו ואנו נלחם בעדה כאשר נלחמו אבותינו בכל זמן בעד קדשי האומה", נכתב בגילוי דעת עליו חתומים אליעזר בן-יהודה, מאיר דיזנגוף, חיים בוגרשוב ונוספים. ואתם, בוודאי, למדתם על אליעזר בן יהודה, שהיום מציינים מאה שנים לפטירתו, שהמציא מלים עבריות חדשות: כמו: יוזמה, מגהץ, פצצה, ריהוט, נוצה, כרובית, גלידה ועוד. והוא גם אמר: "רק כשתהיה לכולנו לשון אחת, נהיה עם אחד, והלשון האחת, היא העברית". שפת התנ"ך ניצחה והפכה לשפת המדינה.
ילדים, כמוני, שעלו לישראל, התביישו לדבר את שפת הוריהם, והתביישו שהוריהם לא מדברים עברית רהוטה ולא מבינים אותה, ואף דברו עם "מִבְטָא", שלא קשה לנחש מאיפה הם עלו. אנו הילדים, רצינו להעלים את המבטא. השתדלנו לדבר כמו ה"צברים", בלי חית ועין, להרגיש שאנו חלק מכולם, שמדברים בשָׂפָה החדשה-העתיקה, שקמה לתחיה, והיא לא רק בכתבי הקודש, אלא גם ביום יום. לא כל ההורים של הדור שלי הצליחו ללמוד עברית כהלכה, כי "עברית קשה שפה", אבל אנחנו הילדים קלטנו מיד את העברית והיינו גאים לשלוט בה, ובאמצעותה סללנו את הדרך להתקדמות וללימודים בכל המסגרות והוכשרנו לעסוק בכל המקצועות.
שפות יהודיות בגלות דברו היהודים בשפות שונות, שפות שבהן דברו בכל מדינה ומדינה, שבה הם חיו, אך במקביל, הם יצרו גם שפות יהודיות, המבוססות על השפות המקומיות ועל העברית. השפות היהודיות נכתבו באותיות עבריות, (האידיש, הלדינו, והערבית היהודית), כך גם שִמרו על הכתב העברי.
אספר לך משהו מדהים. לפני ארבע או חמש שנים, ביקרתי ב"מוזאון מורשת יהדות בבל" באור-יהודה. את יודעת, אני הולכת שם לשמוע הרצאות, ולהתחבר מחדש ל"בית אבא", למורשת שלי, שהתבישתי בה בילדותי, ורציתי להתנתק ממנה, כי לא הכרתי שורשיה! במוזאון גיליתי את ערכה הגדול לתרבות היהודית, ונשביתי בקסמם של אנשיה הנפלאים שתורמים במדינה בכל תחומי החיים. בחנות המזכרות, גיליתי "הגדה של פסח" בנוסח יהודי בבל-עירק. דפדפתי בה. ההגדה כתובה בעברית וגם בערבית באותיות עבריות. אבי בכל "ליל סדר", היה קורא כל קטע בהגדה בשתי שפות - בעברית - השפה העתיקה, ובערבית-יהודית - שפת המקום, שכתובה אף היא באותיות עבריות, כך שגם אנו יכולנו לקרוא.
כילדה, הנוסח הערבי, נראה לי לטורח. הרי אנו חיים במדינת ישראל ומדברים עברית, מדוע צריך לקרוא את ההגדה גם בערבית? (היינו כבר רעבים), הרי זו לא שפתנו פה. כילדים, שלומדים עברית בבית הספר, התביישנו בערבית! עברית היא שפתנו. אך הפעם, ברגע שדפדפתי בהגדה, צד את עיניי הנוסח הערבי המוכר, שכילדה, ידעתי אותו לשיר אותו בע"פ. התרגשתי מאוד. נזכרתי בליל הסדר בבית הורי. לפתע קלטתי מדוע אבא המשיך להתפלל בהגדה, שהביא אתו ארצה, בשתי השפות באותיות עבריות. זו הייתה המסורת. התרגשתי. זה העלה בי נשכחות. נזכרתי במנגינות שעד היום בי מהדהדות. קניתי את ההגדה בנוסח יהודי בבל והרגשתי שאני קונה נכס עתיק ויקר. לא רציתי שהיא תישכח, לא רציתי שאבי יישכח, ולא לילות הסדר עם ההגדה שבה הוא קרא.
באותו פסח, כשכולנו מסובים סביב לשולחן הסדר, לא התביישתי בנוסח הערבי (הבנתי שלא נורא לדעת עוד שפה), כי את העברית, אף אחד ממני לא ייקח. שרתי בפני המשפחה את "הא לחמא עניא" בערבית: "הדה חבז אל מסכין אלדי אכלו אבהתנא בארעא דמצרים" לילדים, זה נשמע מוזר, אך הם התרגשו יחד אתי! התחברתי להוריי ולליל הסדר שעשו שם, בבבל, ופה במעברה. ויש ומדי פעם, יתגנב ללבי, איזה ניגון או לחן עתיק, שיעורר בי זיכרון וגעגועים, ויעלה דמעה בעינַי, כשאני חושבת על אלפי השנים, שבהן שמרו היהודים על התפילות ועל הברכות ועל יהדותם והם המשיכו בזאת גם כאן. לא שאהבתי את הערבית, אך אותו נוסח עם אותו לחן, מזכיר לי את בית ההורים ואת שולחן החג הצנוע והתמים, שהיה בו כל כך מעט אוכל (ביצה, חסה, סילאן ואגוזים ומצות בשפע, ולא ידענו מה זה קניידלך), אך היה לו הרבה התחדשות ומשמעות, מסורת ותרבות ו"יציאה מבבל", שהרוע בה, השתולל. ופה אנו בני חורין. אני חושבת על הוריי, איך הם ישבו ובכו בעברית על נהרות בבל בזוכרם את ציון. וכמה כיף שגדלתי כאן, וכאן נולדו ילדיי ונכדיי. אעיז ואומר שהורי הקנו לנו את החגים והמסורת, בצורה מעוררת פליאה, כי זו המסורת ששמרה עליהם כיהודים יותר מאלפים שנה.
לימים הבנתי, שכמו כל היהודים, אבי מכיר בעל-פה את כל התפילות בעברית ומבטא כל הברה במדויק, כמו שלמד שם בעירק, הוא גם ידע לשיר זמירות לערב שבת ולמוצאי שבת בעברית. זה בוודאי עזר לו בארץ ללמוד לקרוא ולכתוב בעברית, שפה שֶפֹּה בה לימד זמן קצר אחרי שעלה ארצה. גם מאמי הייתי מופתעת, איך היא ידעה לשיר את הלחן והמלים של פרקים משיר השירים, מתהילים, ממשלי וגם את ברכת יצחק ליעקב, שבה בֵּרכה אותנו, כשהיא מניחה את ידה על ראשינו ודקלמה אותה בעברית, למרות שהיא לא הבינה אף מלה, ואולי כן...
את התנ"ך היהודים למדו בעברית וקראו אותו במנגינה, בלחן, על-פי טעמי המקרא, כמו גם את התפילות, כדי שאפשר יהיה לזמר אותם ובעל-פה ולזכור. ולחזן עם הקול היפה, בבית הכנסת, היה הרבה מה לתרום. עד היום אני שומעת את המזמורים שבקעו מבית הכנסת השכונתי שמעלים בי צמרמורות: "חטאנו לפניך, רחם עלינו...", "אל נורא עלילה..." ועוד ועוד.
את יודעת מה עוד נכדתי המקסימה. השמות שקבלנו שם, בארצות הגלות, רובם שמות שמופיעים בתנ"ך: אברהם, יצחק, יעקב, אדם, חוה, רחל, לאה, שרה, חנה, שמואל, דוד, דבורה, יחזקאל, דניאל, ישעיהו, ראובן, שמעון לוי ועוד ועוד ועוד. ויותר מזה, את יודעת שהיהודים נקברו בבתי קברות יהודיים, ועל המצבות חרטו את השמות בעברית. מה תגידי על זה? מהלידה ועד המוות, העברית לוותה את היהודים בכל מקום שבו גלו, או השתקעו.
את נכדתי היפה, נולדת להורים דוברי עברית ולסבא וסבתא שגם הם דוברי עברית. היי גאה בשפה שלך, בלימוד העברית, בשפת התנ"ך, לִמדי אותה כהלכה, למדי תנ"ך! למדי את שורשייך, והיי גאה. אל תהיה עקורה, היי נטועה בארץ אבותייך ואבות אבותייך ודעי מאיפה באת ואל תזלזלי בספר הספרים, שבזכותו שבנו לארצנו. ותגלי שללמוד תנ"ך, זה משובח.
תודה לאבות האומה שחלמו לחזור ארצה, כי כבר לא יכלו לחכות ל"משיח". זו כבר לא אגדה. זו מציאות, אנו עם ככל העמים, יש לנו מדינה, שפה, דגל, טריטוריה, יש לנו גבולות (מוכרים ולא מוכרים), ויש לנו הסכמי שלום גם שתי שכנותינו - מצרים וירדן, ולאחרונה גם עם מדינות ערביות במפרץ הפרסי, שאין להן אתנו גבול משותף, שנקראים "הסכמי אברהם" (חשבת מדוע הם נקראים "הסכמי אברהם"? - בגלל שלנו - בני יעקב - ישראל, ולערבים - בני ישמעאל, יש אותו אב קדמון, הוא אברהם אבינו ואביהם, הם צאצאיה של הגר), שימי לב שהשם של הסכמים אלו, מבוסס על המידע שלקוח מהתורה העתיקה, ללמדך שהתנ"ך לא נשכח והוא הקושאן ("שטר מכר" שמעיד על הבעלות שלנו של הארץ) שלנו על הארץ הזו, שנגזלה מאתנו וששבנו אליה. עדיין מסביבנו ובתוכנו, יש אויב נורא ואיום, כמו סוריה ולבנון ועוד מדינות שאין להן גבול אתנו - עירק ואירן, ואנו מחוּיָבים להיות חזקים כדי לשמור על ארצנו ועל שלום אזרחינו בכל יום ויום.
תדעי לך שגם היום יש מדינות שבהם מתנכלים ליהודים, רק בגלל שהם יהודים. השנאה ליהודים לא שככה ולא נחה. וכשהיהודים סובלים בגולה, הם יודעים שפה יש להם מדינה שתגן עליהם ותקלוט אותם. גם במדינות שפעם היה נוח ליהודים לחיות בהן, האנטישמיות מתעוררת, מרימה ראש (אפילו אתמול שמענו על כך בחדשות), למרות שלא קל להם לקום ולהחליט שהם עוזבים את הארצות, שבהן חיו הרבה שנים, ולהתרגל לחיים אחרים עם אקלים אחר ועם שפה אחרת בארץ מולדת, רבים ממשיכים להגיע ארצה מרחבי העולם, מאתיופיה, מצרפת, מאוקראינה, מרוסיה, מארה"ב ומדרום אפריקה ומדרום אמריקה. ישראל היא אֵם, ובלי אותה אֵם, שום יהודי אינו שלם.
עלינו להעריך את מה שהציונות והציונים עשו עבורנו, בזכות לימוד התנ"ך, שביניהם היו גם אבות אבותייך. להעריך את הדם ששפכו עליה. לא ניטוש אותה, ולא נלך ממנה. סוף-סוף יש לנו מכורה, מולדת. היא שלנו ואנו שלה. לא נוותר עליה. עם כל הקשיים, הארץ הזו עזרה להרבה אנשים למצוא מחסה ומפלט מפני רדיפות ומלחמות. היא תמיד תהגן עלינו, תתן ליהודיה מקלט, תאפשר חופש דת וגם לנוח בשבת.
נכדתי האהובה, היי גאה בארצנו ובאלה שחלמו ולחמו עליה, גאלו אותה מעול זרים ושלמו בדמם, ולעולם נזכור אותם... שקט אף פעם לא היה כאן, אבל פה אנו יכולים להתגונן. בזכות הצבא החיילים והנשק החדיש והמשוכלל, שאנו מוסיפים לפתח.
רונה הופתעה מהסיפור שספרתי לה על התנ"ך והציונות, וכל המבט שלה על המדינה, השתנה. היא מבינה שזו הארץ שלנו, ואין לנו אחרת, עם העברית הנהדרת, התנ"ך שלא נשכח, וההיסטוריה של העם שלארצו שב. והיא רוצה שאשלח לה ספרים, כדי שאת הידע תוכל להשלים.
צר לי שמשרד החינוך, המעיט בשנה האחרונה בהקניית תכנים לאומיים-יהודיים, מקצץ בשעות של מקצועות הומניים, שחשיבותם אדירה כדי ללמוד שכאן מקומנו וכאן המפתח להנחלת העברית. חובה להעמיק וללמד את המקורות כחלק מההשכלה הכללית של כל אדם בישראל ולא משנה באיזה מקצוע הוא מתמחה.
