אתמול שוב מצאנו את אחד מגורי השכונה, שרוע גוסס על השביל המוביל לבית.
זה קרה לנו כבר בעבר.
משום מה חתולות הרחוב אוהבות ללדת אצלינו בחצר, מסתבר שלא כל הגורים שורדים.
הגור שכב רועד וחסר אונים והבן שלי עשה מאמצים נואשים להחיות אותו. הגור אפילו לא מצא את הכח לקום ולשתות מתוך קערת החלב שהנחנו לידו.
"אימא הוא ימות?" שאל בני.
יעצתי לו לנסות לטפטף לו את החלב לפיו של החתול עם מזרק.
בני עשה כדברי. החתלתול פער פה קטנטן מיילל חלושות.
"זה עושה רושם שהוא יחיה, כי הוא פתח את הפה." בני ניסה להפיח בשנינו תקווה מחודשת.
הצצתי בו מן החלון. ברגע שבני זז ממנו הגיעה אימא חתולה, מרחרחת את בנה הסובל, מנסה להפיח בו רוח חיים. אחיו הפעוט נשרך בעקבותיה, מלקק את רסיסי החלב שנחו על פני פרוותו של אחיו. אך הגור האפור הוסיף לפשוט את צווארו אחורה, מחרחר חרחורי גסיסה אחרונים.
בסביבות שש בני הלך להתפלל מנחה וכשהוא חזר עם אביו, הגור כבר לא היה שם.
"אולי היה לו רק כאב בטן קלקול קיבה והוא הבריא." הוא שוב ניסה להיות אופטימי.
"לא נראה לי, אולי מישהו מצא אותו מת וקבר אותו." ניסיתי להיות מעשית ואמיתית, מניחה לשקר דל להשתרבב על שפתי. החתול בטוח לא נקבר בצורה מכובדת, כנראה אחד השכנים השליך את גוויתו לפח.
הבוקר, לפני כמה דקות בני ירד למטה וחזר בוכה.
"אימא שלו אוכלת אותו, אימא שלו אוכלת אותו. שם בחצר האחורית!" הוא זעק.
קרבתי אותו אל לבי.
לחשתי "בטבע קורים כל מיני דברים אכזרים, אבל זה טבע, בני אדם לא עושים דברים כאלה."
שמחתי פתאום להיות בן-אדם, למרות שלפעמים אימא חתולה אוכלת את הגור המת שלה ולפעמים אימא אנושית מתעללת בו. האחד כבר מת והשני משול לכזה, או לא? על בשרי למדתי שלוקח שנים להשתחרר מהורים דורסנים. נראה לי שגם להם לוקח שנים להשתחרר מעצמם. והחתולה באיזה מין קלות דעת אכזרית היא פעלה. מזל שזאת לא התנהגות שאופינית לחתולים, מזל שהורי רוצים בחיי, מזל שאני עושה טעויות, אבל לא טעויות אכזריות מדי. מזל...
וגם חשבתי על מאמר שקראתי על אושוויץ, אנשים שם היו רעבים מאוד ועדין לא אכלו את הגוויות שסביבם, למרות שהפיתוי לעשות את זה היה קיים. האם בני אדם עם קודים מוסרים אחרים היו עושים את זה, או שמדובר רק בקוד מוסרי היהודי? אחד הרבנים ששהה במחנות חשש מאוד שבני-אנוש יגררו למעשים כאלה וב"ה זה לא קרה.
אבל את המחשבות הפנימיות שלי לא חלקתי עם בני רק אמרתי: "הגור לא הרגיש כלום, הוא כבר היה מת ולפחות הוא מת חולה אבל שבע."
עוד סלוגן שאולי כדאי למכור, לכבוד שנות השישים למדינתנו "תנו להם למות חולים, אבל שבעים!".
איפה משרדי הפרסום כשצריכים אותם?