- "אוהד הֶרְץ"
- "לא שמעתי!"
- "מתן מלכיאל"
- "מעוז צור"
- "רד לעשרים שכיבות סמיכה בשביל השם המוזרררררר"
- "חד, שתיים, שלוש, ארבע... עשרים".
- "נצח ישראלי"
- "רוץ עד העץ ובחזרה שלושים פעם"
- "רוץ ששים פעם בשביל החוצפה - זוז! לא להתנשף כמו כלב, ברור?"
- "יצחק פרייר"
- "כן המפקד", צעקתי בקול רם. מי יודע איזו 'משימה' ימצא המפקד בשבילי.
- "פרייר, אתה מקבל את הכובע שלי. אפליה מתקנת בגלל השם שלך".
- "הקשב!!! שימו לב חיילים! סיימנו את האימון המתקדם כמו שצריך, ואתם יוצאים מפה להגן על המולדת, ארצנו ההיסטורית, ארצם של אברהם יצחק ויעקב אבותינו, ארץ כל חלומותינו באלפיים שנות גלות..."
כשקיבלתי את הצו הראשון הייתי המאושר באדם. "אני רק לקרבי", אמרתי לעצמי. "אני רוצה להרגיש שאני תורם באמת", הבהרתי לכל מי שהיה מוכן רק לשמוע. האמת? בתקופה ההיא לא בדיוק ידעתי מה שאני יודע היום. אבל למרות הכל, אני אומר לכם בלב שלם - הייתי עושה שוב בדיוק מה שעשיתי.
ואז פתאום שמעתי, ש-רון מהכיתה שלי, השחקן הכי טוב בכדורסל, לא הולך לקרבי כי הפיקה שלו בברך משופשפת. דניאל לא מתגייס בינתיים כי הוא רגיש לאבק ארצישראלי. לשמר יש בעיות בגב. מתן הוא פציפיסט משחר ימיו והוא מתנגד לכל שימוש בכוח נגד מיעוטים, ואילו יואב התחרד והוא מתנגד לבטל אפילו דקה אחת מלימוד התורה. ליובל יש בעיות נפשיות והוא השתחרר על סעיף נפשי. טל ירד עם משפחתו מהארץ, ואביב הוא בעל נפש של אומן והוא רגיש מידי בשביל להיות בצבא. לאבא של יקיר יש קשרים בחלונות הגבוהים, ולכן יש לו ג'וב טוב במודיעין מחשבים, ורק פסח פרייר, האבא שלי, תמיד אומר לי שצריך לתת כל מה שיכולים למדינה.
יוצא שמכל הכיתה שלי, רק אני התגייסתי לקרבי.
"צה"ל יעבור לדום. עמוד דום!", שאג המפקד במבטא רוסי כבד. "כמו שאתם כבר יודעים, אתם הלוחמים היחידים של צה"ל. צה"ל גאה בכם!"
"כן המפקד", זעקנו כולנו כאחד בראש מורם ובגו זקוף.
"בגלל בעיות כספיות, החלטנו לבחור את הטובים ביותר לצה"ל, ואתם נבחרתם למשימה החשובה. שימו לב! החומה מסביב לארצנו הושלמה, וגם זאת סיבה שאין לנו יותר צורך בחיילים. לַמָּך ולזקן - בנו פה חומת מגן!"
- "מתן מלכיאל"
- "אתה מהיום חיל האוויר - אתה הטייס. ושאף אחד לא ינסה אפילו לחדור לגבולות ארצנו, אחרת יהיה לו עסק עם הטייס הכי טוב בעולם!"
- "מעוז צור"
- "אתה הנדסה קרבית, שמישהו רק יעז להתנכל לארצנו - אתה תפוצץ לו את הצורה. מובן?"
- "יצחק פרייר"
- "אתה תהיה בצגגון, ברור?"
התבוננתי במפקד בתמיהה. מעולם לא שמעתי על מושג שכזה - צגגון.
- "צגגון זה קיצור של צנחנים, גולני, גבעתי ונח"ל. O.K?", אמר המפקד.
הייתי די מבולבל לנוכח התפקיד החדש שהוטל עלי, מה בדיוק אני אמור לעשות שם?
ואז המפקד המשיך:
- "החלטנו לאחד בין חילות רגלים כדי למנוע בזבוז מיותר. יש שאלות?"
- "נצח ישראלי"
- "אתה, עקרונית בחיל הים, אבל מכיוון שבזמן הקרוב לא יהיו לך משימות, אתה מסתפח ליצחק פרייר - לצגגון."
- "אוהד הרץ"
- אתה, בעיקרון, שריונר, אבל כשאין משימות מיוחדות, גם אתה מצטרף לצגגון .O.K?"
- "O.K - אאאאהההה, כן המפקד"
אתם בטח רוצים לדעת את סדר היום שלי. אז ככה: בבוקר אני בצפון, פותח את שערי החומה. אבל, את האמת? לא הרבה רוצים להיכנס לארץ, וגם אין הרבה שרוצים לצאת. לפעמים נכנסות משלחות זרות לארצנו אבל זה ממש זניח. בעיקרון, הם יושבים תחת גפנם ותאנתם, ואנחנו תחת גפננו ותאנתנו - הפרדת כוחות כמעט מוחלטת.
כשאני נמצא בצפון, אוהד נמצא בדרום ונצח נמצא במזרח. בערב עושים החלפות וכל אחד עובר שער לפי כיוון השעון. למשל: אני עובר לשער מזרח, נצח לדרום ואוהד לשער מערב. אתם מבינים? ההסדר הוא כזה שאם יש ניסיונות חדירה, אנחנו מזעיקים את חיל האוויר. אבל זה ממש נדיר כי מעוז מיקש כל כך טוב את האזור, שאף מחבל לא מצליח להתקרב בכלל לחומה.
מחר אנחנו חוגגים את יום העצמאות, וחוץ מהויכוח האם אומרים תפילת-הלל ביום העצמאות או לא, נראה לי שיהיה ממש שקט בארץ. אפילו אנחנו קיבלנו רגילה לרגל החג. נסגור את השערים ונחגוג עד אור הבוקר.
אבל היום, לעומת זאת, יש לנו עבודה כפולה בשערים. הרבה רוצים לבוא לארץ כדי לחגוג איתנו את יום העצמאות. למשל: הדודים שלי מפתח תקוה יבואו לחגוג איתנו. גם הדודים שלי מבאר שבע רוצים לבוא, אבל הממשלה הגבילה את מספר האורחים מחשש לעומס יתר בארץ... אז נראה לי שהפעם הם יצטרכו לחגוג את יום העצמאות שלנו בפלשתין. סוף-כל-סוף, כמה אנשים יכולים להצטופף באיצטדיון רמת גן?
אגב, את הנאום של ראש הממשלה לכבוד יום העצמאות אני יודע כבר בעל-פה: "על איצטדיון רמת גן לא נוותר לעולם!!!", הוא יאמר בקול נחוש.
ככלות הכל גם לנו יש קווים אדומים שלא נעבור אותם לעולם.