עלילות עליבמה בארץ הלמה

אז זהו, שלא. מסתבר שיש ניסים ונפלאות ביקומנו, ואנשים קמים לתחייה לאחר שהוכרזו כזכאים לעולם הבא. הסכיתו, אפוא, והאזינו להמשך העלילה. אתמול התעוררתי עם דפיקות לב למשמע דפיקות חזקות בקיר בשעה בלתי שפויה. הספרות האדומות הגדולות בשעוני המעורר הצביעו על משהו שנראה כמו ארבע לפנות בוקר. מיטתי רעדה כאחוזת תזזית ומדי פעם נשמעו חבטות עמומות בקיר שמאחוריה ולאחריהן גניחות חנוקות. חשבתי שאולי זו רעידת אדמה, אז התחפרתי מתחת לשמיכה, אבל הרצפה לא זעה כלל. אחרי כמה דקות הפציע אור שחור בחלון ועין אדומה בוהקת הבהבה מולי. הייתי בטוח שמצלמים אותי לטלוויזיה, אז התחפרתי עוד יותר עמוק. אני שונא להתבלט, בייחוד כשאני עירום. הגניחות מאחור התחלפו פתאום לקולות נפץ. היה לי רושם, שמישהו משליך חפצים על הקיר. עד מהרה נשמעו גם קולות יללה, רקיעות רגליים, מחיאות כפיים ורעש של הזזת רהיטים. לפתע נדם הכל. לא העזתי לצלצל למשטרה, כי ידעתי שהקוקרואצ'ים - אדון גורגון וגברת גורגונה - הם חברים טובים של השוטרים, ואוהבים לזבל להם בשכל ולספר להם איך אני תוקף אותם בידיים וברגליים קשורות, והשוטרים לא שואלים שאלות ומיד מגישים נגדי תלונה, יען כי הקוקרואצ'ים הם קשישים חביבים שאינם מזיקים. בכל אופן, העברתי את השעות הנותרות עד הבוקר בניסיונות לדמיין לעצמי אילו מראות יתגלו לעיניי כשאצא מדירתי. עם אור ראשון, כשהעזתי לרדת למטה כדי לשפוך את הזבל, פגשתי, כמובן, את אדון גורגון עובד במרץ רב עם מגרפה בדשא שבחצר האחורית, ליד ביתן האשפה. "מנכש עשבים שוטים, גורגי?" קראתי לעברו בחביבות מעושה ממרחק בטוח. "מנה-קאש... שוטים, שוטים..." - מלמל גורגון בזעף. לא הייתי בטוח באיזה מצב רוח הוא היום, אז החלטתי לברר אם התאושש כבר מחוויותיו ההזויות בקובה. "זוכר את פידל, גורגי?" שאלתי בזהירות. "מספרים שהוא החלים ועכשיו הוא רוצה לפגוש בנשיא הנבחר של אמריקה". "אה?" מילמל גורגון בחוסר הבנה. "אנחנו לנסוע מחר לאמריקה לפגוש עליבמה. גם פידל שמה?" "למה, אתם צריכים להצביע בפריימריז?" התפלאתי. "אנחנו לנסוע לאללה-במה", הבהיר גורגון. "שמה גרה שרה. אנחנו בשביל שרה לוקחת נעליים". "מי זאת שרה?" "שרה פיילה, שרה sings a happy song אתה לא לכיר? גם שרה לא לכיר אפריקה איפה אנחנו באים. שרה לא רוצה עליבמה להיות פרזידנט אמריקה, ובילבי לנסוע עם שרה גם בשביל פיילה ונעליים, אולי גם סיגרים קונה ב-duty free באמריקה". "מי זה בילבי? ולמה שרה צריכה נעליים? אין נעליים בארץ?" התחלתי להתבלבל משטף דיבורו של גורגון. "בילבי נתניה, who", רטן גורגון בחוסר סבלנות. "זה הוא לחפש סבתא שלך באדמה. אחרי סבתא שלך מתה אתה לשים אותה בארון בחצר ומבקש social security בשביל לא לבוד. אנחנו לקנות נעלי 'פיל', שמה יש בשביל רגליים של שרה כמה רוצה נעליים. I Love New Yok!. ושינגטון גם, לון-דון, פא-ריז, לוס אנג'לה, צ'יקאגו... עליבמה לעשות ככה כולם אוהבים אותו, למה הוא Instant coffee לא שחור בוץ. אתה לא לבין? אתה לשלם בשביל זבל! וגם בשביל קינג גורגון ועד בית!" ידי האוחזת בפח האשפה נרעדה קלות. שאני אשלם? ששולמן ישלם! אך לפני שהספיקותי להביע את מחאתי, צצה גורגונה מאי-שם בלי שהבחנתי בה, כולה חיוכי התנצלות. "Come 'on, dear", משכה בידו של גורגי, "We go home". "גורגה", ניצלתי את ההפוגה בהפצצות המילוליות, "תוכלו להביא לי בושם כשתחזרו? חברה שלי מתה על אסתי לאודר וזה נורא יקר פה". גברת גורגונה התקרבה עד למרחק של סנטימטר ממני, לטשה בי עיניים כחולות-ירקרקות כעיני המדוזה במשך שלוש דקות תמימות בלי להסיט את מבטה אפילו לרגע, ואז חטפה את פח האשפה מידי והתחילה לרקוע ברגליה ולהשמיע שאגות קרב. "למה? מה קרה? הכל בסדר?" ניסיתי להרגיעה. "Why, why, why, Delilah?" - רקדה גורגונה מסביבי תוך שהיא מנופפת בפח שלי מסביב לראשה. לא הבנתי מה מציק לה. האם המחיר של הלאודר יקר מדי? "כאן ביתי, אל מול גולן", התחלתי לשיר. קיוויתי שהשיר הרוגע יפיס את דעתה, אבל הוא רק הגביר את זעמה. "!You... You... You" - היא כמעט השתנקה מרוב זעם וחרון. וואי, וואי, וואיייי! אמרתי לעצמי. היא חטפה קריזה רצינית. איך יוצאים מזה? "טוב, תשמעי", ניסיתי את מזלי בפרץ של רגשות, "יי-ת-כן... שאני עשיתי טעות; יי-ת-כן... שאת עשית טעות... אבל דבר אחד בטוח: כו-לנו עשינו טעות. תראי איזה ציפור יפה עפה לה שם למעלה! ציפ-ציפ-ציפי-ציפ! שלום רב שובך ציפורה נחמדת מארצות הקור אל חלוני!" "Why? Why/ Why?" - המשיכה הגורגונה ליילל בשצף-קצף. "למה היא לארי? למה?" לא ידעתי איך להגיב אז החלטתי לשנות טקטיקה. "בבוקר יום א', הזברה קמה, לבשה את הפיג'מה, ישבה וחשבה מה ללבוש..." - פימפמתי לה, מגייס את כל הזיופים שאני מכיר כדי להרגיעה. "מי זה לארי ומי היא?" "מה היא הוא?" - התערב גורגון, שעד כה בהה בעץ הסגול ששתל אתמול, אשר התחיל להשיר קלמנטינות כחולות רקובות הישר על פדחתו המכוסה שיער לבן דליל. "who ,he, פרזידנט אישה. היא לשיר גוספל עם עלי במה באללה במה. היא קלין טון, בון טון!" עיניו של גורגון התגלגלו בחוריהן כמנהגו בשעה שהוא נמצא בהתקף מאניה, ואני התחלתי לחשוש לחיי. החלטתי, איפוא, לבצע נסיגה בהולה תוך נטישת כל חפץ שעלול לעכבני מאחור. בלי לומר שלום לקוקרואצ'ים הסתובבתי והתחלתי לרוץ בכל כוחי במעלה המדרגות היורדות, בואכה האגם המוזהב. שם, בין עצי העוזרז, נעמדתי לרגע לנפוש. ואז נשמע קול רעם עז, ועד מהרה החלו רעמים וברקים וגשם זלעפות שטף את האגם, שמימיו נעשו עכורים יותר ויותר. "עלי-במה, בבוקר עלי-במה, בערב עלי-במה ועד חצות הליל"... שמעתי קולות שירה בין ברק לברק. היה נדמה לי ששמעתי גם צלילי צלצול מטבעות העוברים מיד ליד. הקולות הגיעו מביתה של השכנה ממול, הגברת הלגה גולגה, זו שאיש לא יכול היה לטעות בה בשל עודף משקלה, ואילו עכשיו לא ניתן היה לזהותה, יען כי הצטמקו ממדי גופה בכמחצית. "שימי ידך, בידי, אני שלך ואת שלי!" - התחלף הזמר. הייתי כבר כולי רטוב ומלא בוץ, אז יצאתי ממחבואי וזיגזגתי לכיוון הכניסה האחורית לביתי, בתקווה שלא אפגוש שוב את אחד הגורגונים. למזלי, השטח היה פנוי, ותוך מספר דקות הייתי שוב בחלקת אלוהים הקטנה שלי. "הגם שם בארץ החמה, היפה, תרבינה הרעות התלאות?" שמעתי מרחוק את הלגה שרה בקול רועם. פשטתי את בגדיי הרטובים ונכנסתי למיטה לכמה דקות כדי להתחמם לפני שארוץ לעבודת הקודש, אבל אז גיליתי, שמישהו גנב את השטיחון שהיה מונח למרגלות מיטתי. כשחיפשתיו מתחת למיטה מצאתי את הפיילה עם הבוץ שהגורגונים הביאו לי כמתנת יומולדת לפני חודש, אותה הסתרתי שם לשעת חירום. החלטתי ששעת החירום אכן הגיעה, אז הטבעתי את עצמי בבוץ. הוא היה חמים ונעים, עמוק ומדיף ריח ניחוח, ומרגיע מאין כמותו. © כל הזכויות שמורות למחברת: אין להעתיק, לשכפל, לגזור, להדביק, למחזר, לשחזר, לגנוב רעיונות, קטעים, משפטים וחצאי משפטים וגם לא מילים בודדות, המעידות על הכלל בשום אמצעי דפוס, מדיה, תקשורת, טלוויזיה, רדיו או עיתון, בדפוס, באינטרנט או בכלל. כל קשר בין הכתוב למציאות אינו מקרי בהחלט. ראו הוזהרתם!