"...ויהי היום, ויבוא יוסף אבי ויבעל כדרך כל בשר את מרים אמי אשר מזה זמן רב כבר לא הייתה בתולה, באשר פונדקאית היתה, המקבלת עוברי-אורח. ויהיו ימי הריונה חודשים תשעה ותלדני, ויקצוץ אבי בשר עורלתי ביומי השמיני. ויהי לתקופת הימים וימת אבי יוסף ואנוכי הפעוט נותרתי בודד וגלמוד אל מול פני אדם, עם ועולם. ותשלחני אמי ללמוד את תורת אלוהי נצח ישראל. ואב לא היה לי, גם רב לא היה לי, דבר לא היה לי, כי אין דבר אלא יהוה אלוהי ישראל ותורתו אשר שם בפי משה עבדו. אכן, לא נועדתי להיות כי אם תלמיד-חכם בישראל. אולם עוד בימי תלמודי ואין אישיות סמכותית בסביבתי, השתבש מערך הציווי בנפשי ויתקלקלו מידותיי ויתעקלו דרכיי.
"ויהי בשנת שמונה ושבעים ושבע-מאות ושלושת-אלפים, במלאת לי שמונה-עשר אביבים, ואבוא כדרך יום ביומו אל בית המדרש ואשקוד על תורת אלוהי ישראל. אך הנה, זו מעולם לא נזדככה לי ותחת שאהיה תלמיד-חכם ותהי לי תורת חיים, נהייתה לי תורת מוות. אמרתי ליהודים ההם כי עליהם לקיים את כל מצוות התורה לפני בוא מלכות השמים, אך אני עצמי דבר מצווה לא היה לי. מעולם לא התמזגו תלמודי וחיי, שכלי, מחשבתי ורגשותיי. ואני שקוע עמוק בדמיוני הבדיוני וחולם תמיד על הפונדקאית ההיא.
"ובמלאת לי עשרים ושתיים שנה ולא אוכל עוד שאת את לימוד התורה וקיום המצוות, ואתפלש לי בתועבות ליבי וארץ ישראל השיבה לי כגמולי והקיאתני. ואלך ואסע בבלה, ואבוא עד הודו הרחוקה ואתחבר שם עם חבר עובדי הבודהה. ואבוא במנזריהם ואשב שם ארבע שנים תמימות ואהיה יוגי מצטיין. ועד חצרותיהם הפנימיות ביותר הגעתי, עד קודש קודשיהם. והנה, באמצע יושב כומר קשיש, בפיו תקועה מקטרת חשיש. ונזיר כחוש נע אנה ואנה, כותש בשמש צמחי מריחואנה, מספק פרנסה, מרווה הנירוונה. ויוגי אחד סתם כך מתאפס, בחפץ-לב ובסבבה מנפס. וכל באי המנזר שואפים בשלמות אל האין, מגיחים, רוחשים, מריחים הרואין. ואהיה כאחד מהם, וליבי בקרבי התמוגג, ולמחייתי עבדתי בשדות הפרג.
"ויהי היום, ואתמנה לגורו. כי מכל התורות השכלתי התאפסות, ועוד בחיי השגתי האין. ואצא מן המנזר ואעלה ואלך ואשב על שפת הגנגס ואהיה מסטול על כל הראש. ואביט ואראה את פגרי הבהמות צפים על פני המים, ואחלל לנחשים וירקדו סביבי ולפניי ויעלו לנגד עיניי, ויתהפך עלי ליבי ותגעש נפשי.
"ויהי כי יתקפוני געגועים לארץ ישראל מולדתי ולתורת אלוהי ישראל, ואעזוב את הודו, ואעבור בבבל ואלך על שפת הפרת ואשוב הביתה, ישראלה, ותלמודי עימי. ואל מול תורת יהוה ומצוותיו, הצבתי את הכמיהה לרגע הווה ולשלום עכשיו. ובמקום חיי אדם ואומה עשירים, של עבר, הווה ועתיד, אנוכי בזתי ללאומיות וביקשתי רק רגע חולף ואיננו תמיד. והנה, מה שהיה לי רק אפס ואין וצלח לי בהודו, נהיה לי בישראל קלקלה מוסרית גדולה ולעולם לא תאם את חיי עם-עולם.
"ואולם אני הקשיתי עורפי, ויהי בשנתי העשרים ושבע, שוב הקיאתני ארץ ישראל, ואצא למצרים להשתלם בחוכמותיהם ובכשפי חרטומיהם, ואלמד שם בעיר הגדולה אלכסנדריה ואהיה תלמיד מצטיין ואשתבח בתואר מומחה מוסמך לקלפים לכשפים.
"אכן כך, בעודי מצויד בחוכמת אפס ואין ובתחכומי כשפים, עליתי שוב לארץ ישראל ואתיישב במקומי בגליל. בימים ההם הרביתי לתעתע בעמך ישראל הפזור בכפרי צפון הארץ, ואקסום להם קסמים ואכשף כשפים, ואבצע לחם לאלפים, לאלפי פירורים. ואתדמה למהלך על מי הכנרת, וכאילו אחיה מתים, ואהיה להם מחלה ממארת. ויהיו אנשי הצפון חנפים ורפוסים, בורים ועמי ארצות, ויתקבצו סביבי בקבוצות. ואכזב להם ואנצל בורותם וחוסר תלמודם וכמיהתם אל תאוותם ויצרי הלבב, וסיפוקם בבואו של רגע העכשיו. ואתנשא בגאוותי הנבובה לאמור, אני המשיח, אני מלך היהודים, עיזבו את המתים ובואו אחרי למלכות השמים. ותורת שקר על לשוני, משיח שקר הנני. כי רחוק העם כרחוק שמים מארץ, מהיותו מוכן לקבלת מלכות השמים על זו הארץ.
"ויהי בשנת שלוש ותשעים ושבע-מאות ושלושת-אלפים, כשבוע לפני הפסח ההוא, ואצא לדרכי ירושלימה, ואני רכוב על חמורי המסוייד לבן וכל הדרך מפזם לעצמי פזמונים ופיוטים מיוחמים, ומפטיר ומפזר לכל עבר, אני ישוע המשיח, אני מלך היהודים, אני ישוע המשיח, ורק חמורי יענני וינער, יהי-יהי-יהי.
"וניסע ונעבור בשפלת החוף ונלך דרך נחל איילון ונבוא עד שער הגיא ונעצור להתרענן בפונדק הדרכים. ואתן לחמורי הנאמן מים ותבן ואכנס ללגום קצת יין שיכר, ואגניב מבט אל עיניה הטרוטות של הפונדקאית ואחמוד אותה. ויהי בכל פעם שעברה ליד שולחני להלעיטני מן האדום האדום הזה, ואצבוט לה בישבנה ואראה כי טוב. ואשלוף מכיס מכנסיי כמה בופים של חשיש הודי ואגלגל צינגלה, כי יין ישמח לבב אנוש וחשיש כפול שלוש. ואדבר אל ליבה של הפונדקאית ואזמינה לכוסית יין ועישון על חשבוני. ונשתכר, ונסתמם, ונעל אל חדר האירוח, ונתגלגל על השטיח. או-אז, בחצות הליל, עשיתי כתמיד רק מה שמתחשק לי, מה שבסבבה בא לי.
"ובהיות רוחי טובה עלי, קמתי עם אור ראשון, נחוש והחלטי: היום אייסד מזרח תיכון חדש! עולם חדש! ברית חדשה! וארד למסבאה ואסעד ליבי לחם ואקנח עם קערת מיני דגנים ברוטב דגדגנים, אני ישוע המשיח, אני מלך היהודים! ואצא מהפונדק, ואאכוף את חמורי וארכב בדרך העולה לירושלים ואשרוק ואפזם לעצמי, אז איפה, איפה הן, הבחורות ההן, עם הקוסקוס והסרפן וכו'.
"ויהי באותו היום ממש, ואבוא לבית המקדש, מוחי מוצף אדי מאכל, ואתפרע, ואשתולל, ואצליף ברוכלים עם מקל. ואבזה את חכמי ישראל ואלגלג על שלמה המלך ואלעג לכל חוק ומוסר, ואומר, אני מלך היהודים, את אשר לאלוהים - לאלוהים, ואת אשר לקיסר - לקיסר.
"אודה על האמת, ביום ההוא בו השתוללתי בירושלים, כבר התפורר מערך אישיותי לחלוטין. דעתי פשוט נטרפה עלי וחולי-רוח, נפש וגוף, השתלח בכל יישותי האפסית. לא מצאתי עוד כל טעם וערך בחיים וכל שאיפתי הייתה להגשים תלמודי, אל האפס, האין והמוות.
"ואכן, הפרושים החכמים זיהו נכון את מצבי הקשה ובתבונתם הרבה דחוני בשתי ידיים ובכל תוקף, ולא איפשרו לי לטמא ולטמטם עוד את שארית עם ישראל הקדוש. דבר זה, כמובן, לא הגביר אצלי את אהבת ישראל שגם כך, מן הסתם, לא הייתה רבה. לכן, המשכתי והקשיתי עורף, ותגבר גאוותי ותשגה חוצפתי ואהיה ממש שונא ישראל. ובכן, כך הפסדתי חיי ואהפוך מבן-ישראל ככל בניו, אשר נועד להיות תלמיד-חכם, ואשקע תחילה בערב-רביות נלוזה ולבסוף בעמלקיות מן הסוג הגרוע ביותר, ואת קודש ישראל אנאץ ואהי לו לרועץ.
"ויהי למחרת הפסח ההוא, עוד לפני שהספיק התרנגול לקרוא שלוש פעמים בקול, ואיעצר על-ידי היהודים הנבונים ואשפט למוות בדין, על-פי דבר הסנהדרין. ולאחר ימים מספר, בצהרי יום השישי בשבת, הובלתי באזיקים אל עמוד צלב קלוני, ובטקס דל משתתפים הוצמדתי בכמה מסמרים אל הצלב. ותפרח נשמתי ותברח לה אל ישימון האין, הייתה כלא הייתה, ותשוב ותתגלגל בצפרדע. אכן, כך יעשה בצדק ובדין לאיש אשר ישקר, יכזב ויתעתע בישראל, עם האלוהים, אשר חוקי ערך, טעם ומוסר חיים, חקוקים וחרוטים על לוחות תורתו. דין אלפיים שנה של דשדוש בצואה רותחת אשר במעמקי תהום שאול רפש נפש האנושות, דינו של מין כמוני, רוחש וגועש, אשר טימא וסימם, סימא וטימטם מיליוני חלכאים נדכאים בארץ ישראל וברחבי תבל.
"אויה מה זה היה לי, דבר מעולם לא היה לי. רק אין, אפס ומוות, וצואה רבה רותחת בגללי. מזה אלפיים שנה אני נמצא כאן, טבול בזו הצהובה הרותחת וממתין בייאוש מוות נצחי שסוף כל סוף יבוא עד כאן בן איש חי, ישמעני וישחררני מכבלי מוות כבדים מנשוא ויאפשר לי לחמוק סופית אל מחוץ לאור, אל הנצח הגדול ולשכחת עולמים...".
