אתה קורא מאמר ואינך מסכים לדעות המחבר. אתה קורא שנית, ולא מוצא מה לומר. אך אתה חש מחויבות להגיב, כי כאמור אינך מסכים לדעותיו של המחבר ואינך מקבל את מסקנותיו. במצב זה - אתה מתחיל את תגובתך בטענת הרדידות: המאמר רדוד, שטחי, לא מעמיק, סתמי, נבוב כקני סוף רצוץ. עשית את זה, ואתה חש טוב עם עצמך. עכשיו, לאחר משפט המפתח הנותן לך יתרון ברור על המחבר, אתה חופשי להוסיף כל מה שאתה רוצה, בין משכנע בין לא, בין נכון ובין לא, כי כבר בפתיחה הבהרת שהמאמר בו מדובר הינו רדוד, משמע, דבריך אתה - אינם נגועים ברדידות הנטענת, אלא הם, כמובן, ממעיין החכמה המתגבר. טענת הרדידות אשר היא כה חביבה על גולשים מגיבים ועל כותבי מכתבים למערכת, ויש להודות - כמובן - לא על כולם ולא תמיד, היא טענת פתיחה לא הגונה בכך שהיא מעמידה את המגיב בדרגה גבוהה מזו בה עומד לכאורה המחבר, שכן מי שטוען לרדידות, חזקה עליו שהוא - מעמיק, ויש להניח כי הוא - ממש מומחה, היודע כמה דברים שנעלמו מבינתו של המחבר.
אלא שמאמר מטבעו - בניגוד לעבודת מחקר אקדמית - לא אמור לכלול בחובו הוכחות מדעיות ועמקות מחקרית. מעצם הגדרתו של מאמר כזה, ובהתאמה למסגרת ולייעודו, הוא אמור להיות במידה מסוימת רדוד, ובלשון אחרת - מובן ושווה לכל גולש וקורא, לא מפאת רמתם של הגולשים וכבודם, אלא דווקא מתוך התחשבות בקוצר זמנם ובצורך להכיל בקיצור מסוים את עיקרי הדברים בצורה משכנעת.
כמובן שהמאמר אמור להתבסס על מחקרים וידע מקצועי, אלא שיחד עם המאמר - אלה לו מובאים בפני הקורא, שכן לו היו מובאים לפרטי פרטיהם - לא היה מתקיים כלל המאמר...
הערה - שלא יובנו דברי בניגוד לכוונתם: טענת הרדידות הינה לגיטימית, ולו מהסיבה שלפעמים מאמר זה או אחר הוא באמת רדוד ונבוב. אך לגיטימית לפחות באותה מידה, היא הפניית תשומת הלב לטענה מעין זו, ולביקורת על המבקרים.