בפרשת ראה, דברים פרק ט"ו פסוק ד', נאמר:
"אפס כי לא יהיה בך אביון, כי ברך יברכך ה' בארץ אשר ה' אלוהיך נותן לך נחלה לרשתה".
בהמשך, בפסוק י"א נאמר:
"כי לא יחדל אביון מקרב הארץ, על כן אנוכי מצווך לאמור, פתוח תפתח את ידך לאחיך לענייך ולאביונך בארצך".
לכאורה סתירה במישור העובדתי: לא יהיה אביון [לפי פסוק ד'] - או שלבטח יהיה אביון בקרב הארץ [לפי פסוק י"א]? וגם במישור ההלכתי יש סתירה - האין זאת שלאור ההבטחה כי לא יהיה אביון בקרב הארץ, אין כל צורך בציווי של פתיחת יד לאביוני הארץ?
הרלב"ג בפירושו לתורה עומד על הסתירה ומיישבה כך:
"כי לא יחדל אביון מקרב הארץ. יאמר זה להודיע שגלגל הוא שחוזר בעולם, ואם הוא נותן עתה לעני, לזמן אחר יעשיר העני ויתן לו או לאחד מזרעו ואולם מה שאמר למעלה "אפס כי לא יהיה בך אביון", אינו ייעוד שלא יהיה בו אביון. אך הודיע שאם ישמרו כולם דרכי השם יתעלה ומצוותיו, לא יהיה בהם אביון. וזה שאף על-פי שהוא אמת, הנה הוא רחוק שיקרה זה, שיהיו העם כולם צדיקים בזה האופן. ולזה אמר על דרך הייעוד הנבואי "כי לא יחדל אביון מדרך הארץ".
הדברים מתבהרים אל מול דברי הרמב"ם בנושא זה, שעיקרם הרחבת המושג "לא יחדל אביון מקרב הארץ", דבר המבהיר דרכה של תורה, ואלה דבריו בצירוף הסבריי כפי שהובאו בספר "דבר תורה ע"פ הרמב"ם" פרי עטי:
"בספר דברים (פרשת וילך), פרק ל"א פסוק ט"ז מודיע ה' למשה כי לאחר מותו - העם יסור מדרכי התורה, וייענש על כך. לכאורה, הדברים מנוגדים לחופש הבחירה של האדם לבחור בטוב [או ברע], כי אם הוחלט על כך מראש, נקבע החטא ונגזר העונש - מה לו לאדם כי יבחר בניגוד לקביעתו הברורה של ה'? הרמב"ם דן בסוגיה זו בספר המדע מסדרת היד החזקה הלכות תשובה פרק שישי, וקובע כי אין דברי ה' אלו פוגעים בחופש הבחירה של האדם, ולהלן דבריו שם:
"והלוא כתוב בתורה: ועבדום ועינו אותם (בראשית ט"ו י"ג) - הרי גזר על המצריים לעשות רע? וכתיב: וקם העם הזה וזנה אחרי אלוהי נכר הארץ (דברים ל"א ט"ז). הרי גזר על ישראל לעבוד עבודה זרה, ולמה נפרע מהם? - לפי שלא גזר על איש פלוני הידוע שיהיה הוא הזונה, אלא כל אחד ואחד מאותם הזונים לעבוד עבודה זרה אילו לא רצה לעבוד - לא היה עובד, ולא הודיעו הבורא אלא מנהגו של עולם. הא למה זה דומה? - לאומר: העם הזה יהיה בהם צדיקים ורשעים. לא מפני זה יאמר הרשע: כבר נגזר עליו שיהיה רשע, מפני שהודיע למשה שיהיו רשעים בישראל. כעניין שנאמר: לא יחדל אביון מקרב הארץ (דברים, ט"ו, י"א)".
הדברים ברורים: ה' הודיע למשה מנהגו של עולם, שהעם יזנה אחר אלוהים אחרים, וכל פרט מתוך כלל העם - בידו הבחירה, האם ללכת בדרך הישר או לא. מנהגו של עולם הוא כי לא יחדל אביון מקרב הארץ, אך אין להסיק מכך שכל אחד יהיה אביון; יכול שיהיה אביון, ויכול שיהיה עשיר.
אולי לגבי עשיר ואביון אין כאן ממש בחירה, אך לגבי צדיק ורשע - לאל ידו של כל פרט לבחור את דרכו, והרשות נתונה בידו. הדוגמה של עשיר ואביון לא באה כדוגמה לבחירה, אלא כהמחשה למנהגו של עולם - הכולל מדרך הטבע עשירים ואביונים. במרווח זה בין העשיר לאביון, יש סיכוי לכל פרט למצוא עצמו במיקום כלשהו, ובמרווח בין הרשע לצדיק - יכול הפרט לבחור את דרכו, לפי רצונו".
ראשית דבר, רואים כי המשפט שבכותרת לקוח מתחום הדאגה לחלש ולנזקק, אך מתרחב לפי פירוש הרמב"ם לתחומים אחרים ומשמש גם לתיאור הרמה המוסרית של בני האדם, וכשם שלא יחדל אביון מקרב הארץ כי זהו טבע החברה האנושית, כך גם לא יחדל רשע מקרב הארץ כי זהו טבע האדם.
על-רקע זה אחזור לקביעת הרלב"ג בפירושו לפיו אומנם אם כולם יקיימו את המצוות אז באמת לא יהיה אביון בקרב הארץ, אך זהו מצב אוטופי שצריך לשאוף אליו מבלי יכולת להגיע אליו. לעולם יהיו רשעים כשם שלעולם יהיו עניים בקרבנו. ובלשון הרלב"ג:
"וזה שאף על-פי שהוא אמת, הנה הוא רחוק שיקרה זה, שיהיו העם כולם צדיקים בזה האופן".
שאיפה אל דבר שלא יתגשם?
בהחלט; זו דרכה של היהדות. השאיפה היא באמצעות קיום המצוות, ובכללן דאגה לאביונים והגעה למצב אוטופי של חידלון הרשע מקרב הארץ, כמו התכונה לבוא המשיח המאפיינת את החסידות.
