ילדים הם בני אדם לא מפותחים, או רובוטים ביולוגים בתהליכי ההכנה ובניית התוכנה. מטבעם של רובוטים בכלל וביולוגים בפרט, שהכרח שבצאתם לעולם תהיה להם החומרה כולה ותוכנה בסיסית המאפשרת להם לתפקד, ולקלוט ולעבד את מידע הנדרש להם למילוי ייעודם. הילדים הם בתהליכי הקליטה ועיבוד המידע שיקבע את אופן ואופי תפקודם בהמשך כרובוטים ביולוגים שלמים.
ילד אחד היה לו ריב חזקה עם ילד אחר, על עץ תות סודי גבוה וענף שניתן לבנות עליו סוכה כדי לברוח מהעולם וגם לאכול תותים מתוקים. הילד הזה רצה גם נורא שיאהבו אותו, רצה להיות מקובל. אבל הוא היה חנון בנוסף לחכמולוג שהתחנף למבוגרים, בעיקר למורים, שמאד העריכו אותו ואת למדנותו. היו לו גם שיניים בולטות, הרכיב משקפיים, היו לו מלא נמשים על הפנים והוא היה גם איטי ומגושם... וכן, הייתה לו (איך לא?) גם בעיית תדמית...
אז הילדים האחרים ובעיקר אלה "המקובלים", הקולים, לא סבלו אותו, לעגו לו ולא פספסו שום הזדמנות להתעלל בו נפשית, כמו שילדים "אוהבים" ומיטיבים לעשות. האמת שלרוב הילדים בעצם לא היה אכפת ממנו, אבל היה להם כן אכפת מהילדים הקולים, ולכן גם הם התרחקו ממנו.
הילד היה עצוב. הוא לא הבין למה זה מגיע לו?!... אבל מאחר והוא היה ילד חכם ועיקש הוא לא התייאש. הוא הסתכל מסביבו וראה בשולחן בצד את הילד, בר הפלוגתא שלו על אותו עץ התות, שהיה גם במקרה (או שלא?) עני, יושב לו בבגדים בלויים, שער סתור וכתמי לכלוך, מבט אדיש בעיניים. הוא היה במקרה (או שלא?) התלמיד הגרוע, המפריע והילד "הרשע" הבודד השנוא בכתה. לילד "הרשע" לא היו תקוות גדולות, ולא עניינה אותו במיוחד הכיתה. היו לו בעיות קיום בסיסיות והוא גם רצה את עץ התות, בעיקר בשביל התותים, לכן לא הפריע לו שהוא לא מקובל בכתה. כנראה שלו לא הייתה בעיה של תדמית...
כדי להתקבל, החליט גיבורנו החנון לאזור עוז ולעשות מעשה. הוא התגנב בלילה לעץ, קטף תותים מלוא הארגז ועם בוקר, כשהגיעו הילדים לכיתה, היה מונח על שולחן המורה ארגז מלא תותים שחורים ומתוקים... "אני יכול להביא עוד" פלט החנון בחשיבות, כשנחשפו דפנות התיבה הפנימיות, כאשר "הפיראנות" עמדו לסיים את הזלילה הגדולה.
"מאיפה יש לך"? זרק לעברו "הקול" הכיתתי. "זה סוד" השיב החנון במבע מסתורי. "אני אביא לכם מחר עוד" הבטיח. היום עבר עליו בסיפוק מה, הוא אף זכה לצ'פחות עידוד אחדות על גבו. אחד שלא זלל עם כולם, היה "הרשע"! הוא עמד בצד התבונן בחגיגה וזעם על החנון. ובשלב מסויים אף הצליח להעניק לחנון חבטת מרפק צדדית הגונה.
בלילה ציפתה לחנון "הפתעה" ידועה מראש. מתחת לעץ נשען על הגזע ישב לו "הרשע", אלת עץ בידיו, ומבט נוקב בעיניו. למחרת בבוקר לא הגיעה תיבת התותים ליעדה כמובטח, גם לא הגיע החנון כמצופה. הוא הגיע ועמו התיבה המצופה רק בשעה 11:00, "זכה" בהרמת גבה של המחנכת וחטף הערה אדומה, יחידה וראשונית, ביומן המחנכת, אך בהפסקה הילדים נהנו מזלילה נוספת של תותים מתוקים, עד שהרשע ניגש לתיבה והפך את תוכנה על הרצפה! טרח ודרך בנעליו הבלויות על התכולה ומיץ סגלגל ועיסה שחרחרה ודביקה מלאו את רצפת הכיתה.
בתום ההפסקה נכנסה המורה ונזדעזעה! "מי עשה את זה"? זעמה. דממה. אין פוצה ואין מצפצף. "של מי התיבה ושל מי מה שהיה בה"?... הס. רק שכל העיניים מסביב, מופנות לכוון אחד... למורה החוקרת לא נדרשו חכמה ומיומנות מיוחדות כדי לחשוף את יתר תולדות האירוע.
קיצורו של דבר, החנון והרשע מצאו עצמם נשארים בתום יום הלימודים כשדלי מי סבון וסחבות בידיהם והם ממרקים את הרצפה משאריות האירוע. מיותר לציין, שאת עיקר העבודה עשה החנון, הרשע עשה בעיקר "כאילו". בנוסף "זכה" החנון להערה אדומה שנייה, והרשע להערה אדומה נוספת לרצף הקיים. את הקטעים עם ההורים אחסוך מכם.
משלוחי תיבות התות חדלו בעודם באיבם. המחיר היה כבד מדי, כבד מנשוא... תוכנות הלמידה של החנון והרשע קלטו כל אחת בנפרד מידע חיוני אחיד. האם המסקנות והלקחים יהיו זהים??
תוכנות הלמידה של שאר ילדי הכתה (הרוב הדומם?) קלטו את אותו המידע, מה יהיו התובנות שלהן למידע? התשובות שלי, אולי בפרק הבא....