מלחמות צדיקים מרעידות סיפי עולם, ותלמידי חכמים יתעו בישימון שיוליד שבר הרעד הנורא הזה. ואכן, השבר הוא נורא ואיום, כפי שרק עולם רוחני מסוגל להתבקע.
התנהלות נפשו של מאמין רוויה במאבקים. נתיב אמונתו זרוע מכשולים ומוקשים רבים, שנגזר עליו להתמודד עימם כדי לזכך את אמונתו ולחזקה. פעמים רבות, כוחו לא עומד לו והוא כושל לנוכח המציאות המתעתעת שסביבו, וכושל שבעתיים לנוכח מציאות פנימיותו, יצרו ויתר חולשותיו.
נאמרו ונכתבו על כך תלי תילים והררי דברים, ובכל דור ודור נאלץ המאמין לחזור מחדש, לשוב אל עקבותיהם של קודמיו, כאילו היה הוא האדם הראשון. זוהי גזרת מציאות חייו של המאמין. כי את יכולות הגוף - החוכמה והאבולוציה משפרות בחלוף הדורות, אך מסתבר שלא את יכולות הנפש! יש שיטענו, כי לעיתים זו אף נסוגה אחור, ומתחילתה כבר נדרש לה תיקון. הנפש נותרה חידה, שאם תפוצח - תחדל כנראה להיות נפש.
מציאות קשה זו גורמת לתלמידי חכמים לחפש כל העת אילן גבוה להיאחז ולהיתלות בו. הם נכונים להעניק ל"אילן כזה" את נשמתם, כי הם מאמינים שהאילן הזה מתקרב בצמרתו ונוגע בשחקי האמונה הטהורה. הם מושחים אותו בהערצתם, לשמש כנציגם, כסמלם, כתקוותם לצדקת ולחיזוק אמונתם.
שברם של מאמינים הוא תמיד נפילה מאיגרא רמה. לכן הוא קשה וכואב, כי הוא נוגע ופוגע בנימי הנפש. האמונה, וההתמכרות אליה, משולות לסם, שכשמתמכרים אליו - הגמילה ממנו קשה כשאול. באמונה, מוותר המאמין על כל הגנותיו ה"טבעיות", על הספקנות, על החשדנות, על הפחדנות, וכדומה.
צעירים, תלמידי חכמים - תמימים הם "כחומר ביד היוצר", ולכן הם מושכים אליהם "יוצרים" בוגרים, שהתשוקה ליצור מפעמת בנפשם ואינה מניחה להם. תוכנת התבונה של הצעירים בהתהוות, חסרים בה עדיין קבצי הגנה, קבצי מיון וקטלוג, קבצי בגרות, ועוד כגון אלה.
מאמינים בוגרים נוטים להיצמד לשליחי אמונה, לסמלים, ל"אורים ותומים" בני אנוש, למתווכים לדבר אמונה. ההיצמדות הזאת מקלה עליהם את חיי היום-יום, עקב מגבלות הגוף והנפש. פעמים יש עייפות, פעמים אין זמן, פעמים קשיי פרנסה, פעמים בעיות בריאות, פעמים קשיי תקשורת, פעמים נטל אחריות רובץ ובכלל, לא חסרות מצוקות גם בעולמו של המאמין. כל אלה לא מותירים פנאי מספיק לחשיבה, זמן נדרש לחשבונות נפש. ואילו שליח האמונה נגיש, הוא חושב במקומך, זהו עיסוקו. מה יותר פשוט מללכת בדרך ולהתייעץ עם ה"אורים ותומים" כמעשה אהרון, כשאין לך שיח ישיר עם נשוא האמונה?
אכן, זהו סידור מצוין שיתקיים כל עוד המאמין לא יאבד את האמון. מאחר שלמאמין יש צורך נפשי בתלות ובתשוקה למורה דרך, הוא יתקשה ויסרב להטיל ספק באמינות מורו ורבו, כפי שבן יסרב לקבל הטלת ספקות בדמות אביו הנערץ.
המאמין הבגיר ישאף וישמח להעביר את חינוך ילדיו לאחריות מורו ורבו. וילדים אלה, אם ייפגעו, יתקשו להבין את הפגיעה כפשוטה, משום נתוני התוכנה החסרים בהם, ורב מזה - משום חוסר היכולת לערער את סמכות האב המאמין, או לערער את אמונו.
מעגל הצרכים והחולשות הזה, מזין במשך אלפי שנות היסטוריה של אמונה, את מנועי השריפה של משיחי השקר המתחלפים, והוא המקיים והמחליף אותם. משיח השקר אינו בהכרח נוכל מדעת, בהיות עצמו מאמין גדול ובן אנוש, מבריק, מוכשר, עילוי וצדיק ככל שיהיה, ההערכה וההערצה העצומות להן הוא זוכה מצד חסידיו-תלמידיו משבשת את מנגנוני בקרת התבונה האנושית שבו, ולעיתים מסמאת אותו עד כדי כך שהוא מאמין בעצמו, ביכולותיו ובייחודו. נוצר כאן תהליך של הפריה ודינאמיקה הדדית שבונות ותלויות זו בזו, המורה נהיה לרב שהופך למנהיג שנשבה ונכבל בכבלי הכריזמה שלו עצמו, ומתפתה להאמין ביכולתו ליצור מציאות שונה (ראה ערך רבי עקיבא דרך משל).
השבר יתרחש כאשר האמינות תיפגם והאמון ייפסק. השבר גם הוא תהליך מתמשך, שילווה במאבקים, בהכחשות, בספקנות, בזעם, בכאב ובייסורים.
הרב מוטי אלון הוא עוד "אורים ותומים" בדור הזה. הוא בורך ביכולת רוחנית רבה, והוא רואה בכך שליחות גדולה ומתמכר לה. יכולתו לקבץ סביבו תלמידים מחפשי דרך, צמאי דעת חיים ודעת תורה, אינה מוטלת בספק. כריזמה זו היא לצנינים בעיניהם של שליחים אחרים לדבר אותה האמונה. זה כפשוטו, מה ש"יבינו", יאמינו ויטענו תלמידיו-מעריציו, להגנתם. אך האם יש להם יכולת שיפוט אחרת? כשהדברים "באים מאהבה", יכולת השיפוט והסקת המסקנות קשה ולעיתים בלתי אפשרית.
חזקה עלי שרבני "תקנה" אינם בודים דברים מליבם. אך האם חטא הרב בדבר? לכאורה חטא בשניים: בקיום מצוות לא תעשה, משכב זכר, ובהסתרת נטיותיו המיניות. מבחינת חוקי המדינה, ספק אם נעשתה כאן עבירה של ממש. מבחינת חוקי ההלכה, חזקה עלי שהרב הזה נשמר מלעבור עליהם. משכב זכר במלוא מובנו כנראה לא התקיים! ומידיעתי הדלה, אם לא היה, אזי אין מה לגלות! מה עוד שההסתרה כשלעצמה אינה עבירה מדאורייתא, והרי זהו נוהג מקובל מאוד ביהדות עוד מקדמת דנן.
אם כך ואם אחרת, מה היא כאן בעצם הבעיה? מאיימת בעיית החשש לדבר העבירה. ומחמת החשש הזה צריך לפרסם מיד שהוכח למעלה מכל ספק שישנו אכן חשש.
טעה פורום "תקנה" בכך שהתחשב, שמחל ושהגלה את הרב מלכתחילה! היה בכך בחינת דחיית הקץ הבלתי נמנע. שיקולי תקנה נגועים היו יותר בפוליטיקה הפנימית, והם גברו על שיקולי המוסר, שאינו משתמע לשתי פנים. העובדות מדברות בעד עצמן: בסופו של דבר הפורום פרסם את הדברים מחוסר ברירה! אז מה טעם היה בדחיית הקץ? מה הועילו חכמים בתקנתם?
לטעמי, בחירתו של הרב לגלות עצמו דווקא למגדל, שעל שפת הכנרת, אינה מקרית, כי כבר היו הדברים מעולם.
הרב מרדכי אלון לא יחדל ואף יוסיף להעמיד תלמידי חכמים וירבה הרבצת תורה ומוסר. מבחינתו, זו שליחות לדבר מצווה שגוברת על כל שיקול אחר! מה עוד שהיא עולה בקנה אחד עם תשוקותיו, ועתה, כשהכול ידוע וגלוי, כבר אין סיבה ואין דרך למנוע זאת ממנו.
וככל שירבו תלמידיו, יהיה הדבר יותר לצנינים. והשלב הבא יהיה מן הסתם הנידוי הבלתי נמנע, וכבר היו דברים מעולם.
זו דרך האמונה! כל עוד היא תאמין בשליחות התווך בשיטת "עשה לך רב"... כי אין חדש תחת השמש כמאמר קהלת, החכם באדם...
