לפני שנים, צלצלה אלי אחת המשוררות שהייתה אז ידועה למדי. הייתי עימה בקשרי עבודה חבריים, והיא סיפקה לי מחמאות לרוב, בעיקר על העובדה שאני "מזדקנת בחן".
באותה שיחה היא אמרה לי בטון ארסי: את יודעת, את בכלל לא קיימת מבחינה ספרותית. את פשוט איננה. את לא קיימת.
נשארתי המומה ופעורת-פה. לקחתי את הדברים שלה ללב בצורה כל-כך עמוקה, עד שלא יכולתי להירגע כמה חודשים, וגם לא לישון בלילה.
איני יודעת מה הביא אותה לדבר אלי בארסיות כזו, אולי דווקא הפגיעות שלי היא שמשכה ממנה את הרוע.
מדי פעם הייתי שואלת את עצמי: האם אני באמת לא קיימת? האם אף אחד לא יודע מי אני? הרי שלחתי שירים להוצאת "דביר" בלי שבכלל ידעו מי אני, והם פרסמו לי את הספר על-חשבונם, עם פרסום והכל. אז איך יכול להיות שאני בכלל לא קיימת?
נדמה לי שבאותה תקופה כבר יצא עוד ספר אחד שלי, "נגיעות של כוכבים", בהוצאת
מעריב, והוא זכה להתייחסות בכל מיני מקומות. אולי לא לכתבות ארוכות, אבל לאיזכורים ולביקורות במקומות שונים.
ובכל זאת הייתי בטוחה שאני בכלל לא קיימת.
ומדוע אני כותבת על כך עכשיו.
משום שבפרשת "כי תצוה" לא נזכר כלל שמו של משה רבנו, והמפרשים מתייחסים לעובדה הזו ברצינות רבה. זוהי הפרשה היחידה ששמו לא מופיע בה, וזה מכיוון שהוא אמר לבורא בפרשת השבוע הזו, פרשת "כי תשא", שאם הוא לא יחוס על בני ישראל, הוא מבקש שהבורא ימחה אותו מספרו.
חשבתי על העניין, ולא נראה לי שהדבר צריך לעורר מהומה כזו. מה זה משנה אם שמו נזכר או לא? האם זה לא עניין של אגו? מדוע חשוב ששמו של אדם יתפרסם בכלל? הרי רק האור קיים?
כתוצאה מעבודה רוחנית רבת שנים, אני משתדלת עכשיו להיות רגישה רק לדבר אחד: לחיבור שלי עם אור הבורא. רק זה חשוב לי עתה. ואם שמי יוזכר או לא, גם את זה הבורא מכוון, ואם הוא ירצה, שמי יוזכר, ואם לא - לא. אבל לא זה מה שיעשה אותי מאושרת.
מה שיעשה אותי מאושרת הוא רק החיבור לאור באופן יומיומי, באמצעות הכלים שהקבלה נותנת לי.
אשריי שזכיתי באור, ולא מן ההפקר. עבדתי ועובדת עליו קשה, ושכרי יהיה בעולם הבא.
ומה קרה למשוררת הזו? רצה הגורל והיא ירדה כמעט לגמרי מן השיח הספרותי, ושמה לא מוזכר כמעט כלל. גם לא ראיתי שירים שלה בשום עיתון או מוסף ספרותי בשנים האחרונות.
ועל כך ייאמר, "כורה בור שחת בו יפול".
