שירתה של המשוררת והאמנית רחלי ברקת בנויה בתבנית 'תלת-ממדית' אשר מכורח המציאות מעמידה את ה'זמן' במרכזו של היקום הקוסמי. מעת לעת יש עוררות בנושא הטעון הזה, הממחיש עובדת קיומו של היקום מול קיום האדם באמצעותו.
לרוב, לא נמצא בקובץ מחלוקת בין נושא אחד למשנהו, וכל מרכיב נושא את עולו ביחסיות מתקבלת על הדעת. הבעיה מתעוררת דווקא בפן האנושי התוסס המתבדל אשר שואף באופן תמידי לשינויים.
התלת-ממדי עשוי מרובדי הרוח ומרובדי החומר המשתנים חליפות. הרובד השלישי, הוא הרובד המאזן אשר מייצב עמידתם בפני מטלות היומיום המרובות והמסועפות.
יצירותיה של רחלי ברקת כמוהן כחזיון אור-קולי (עמ' 64):
"פַעַם 'סוֹעֵר' וּפַעַם שָׁקֵט וְרָגוּעַ"... והן נמהלות בעצב, בשמחה ובהרבה חיות שופעת צבעים.
אמנם נכון כי היקף עבודתה ב'ציור' אינו נעשה בהכרח במקביל לכתיבת שיריה, אך הבחנה זאת אינה גורעת מהרצף הרעיוני כמו לדוגמה (עמ' 25):
"שְׁתִיקַת בָּתִּים, שְׁתִיקַת רְחוֹבוֹת/אֲנָשִׁים חוֹלְפִים עוֹבְרִים"... מסתבר שהסביבה תמיד יציבה ונותרת על עומדה, גם באם התחוללו בה שינויים טכנולוגיים (בנייה, הריסה וכיו"ב...). לעומת זאת, 'האנושות' נעלמת מהנוף או מתחלפת באופן נורמטיבי (מוות ילודה וכי"ב).
נופי ירושלים, בתיה, חצרותיה וסמטאותיה, הם עיקרי יניקתה ושורשי חוויותיה הרוחניות של המשוררת. את משמעותן היא מביעה בשיריה ובעיצוב ציוריה המדהימים אשר מלווים את הקובץ.
מאליו, שעיר הנצח, ואותה קדושה העוטפת אותה אלפי שנים מחזקים ומגבירים את רוח האמונה בנפשה. חשוב לה למשוררת להכיל מההארה של הטוב הזה, גם על יתר בני התמותה וכך היא רושמת (עמ' 25):
"יְרוּשָׁלַיִם קְחִי מֵאוֹרֵךְ וּתְנִי בִּפְנֵי הָאֲנָשִׁים הָעֲצֵבִים"... זוהי ההיחשפות האולטימטיבית ליכולותיה הסגוליות האדירות לחבוק תחת מטרייה אחת הן את 'קיום האדם', הישגיו ומחדליו בעולם הגשמי. והן את הקיום המטפיזי של הבריאה, הנשגבת מאנוש.
ומשהן תחת אותה קורת גג, הן משמשות לה משענת בלתי מעורערת להאמין בצמיחת ה'טוב'. בכוח זה, השליטה וההשלמה ביצרי הנפש והגוף הופכים לשלם אחד.
האמנית שבויה ב'צבעים' שהיא רוקחת שתי וערב לציוריה. צבעיה, הן 'במכחול' והן 'במלל' יוצקים קשת מראות פנימיים (המחוללים פלאים משהם באים לעימות חיצוני) (עמ' 67):
"כְּשֵׁם שֶׁאֲנִי צוֹבַעַת חַיַּי בִּצְבָעִים סַסְגּוֹנִיִּים/דָּהַרְתִּי לְתּוֹךְ צִבְעֵי הַקֶּשֶׁת//דִמְעוֹת הִתְרַגְּשׁוּתִי נָטְפוּ כְּסַלְסִלֵּי כֶּסֶף"... עוצמת האמונה בכוח עליון פורצת מחסומים רבים וזרועה לאורך מכלול יצירותיה. כל זאת תוך העמקה 'בנגלה ובנסתר' אותם חוותה במעברי חייה כשעיקר העיקרים בלקחים אשר הפיקה.
מההתעמקות בנושא, היא נוטלת ובונה יציבות אלטרנטיבית המורכבת מחוכמת האיפוק, וכינונה של תקווה מתמדת (עמ' 65):
"אוֹצֶרֶת בְּקִרְבִּי אֶת הַמָּתוֹק שֶׁהָיָה./קוֹשֶׁרֶת מַעְגָּל בְּפֶתַח חָדָשׁ//מַבִיטָה קָדִימָה, אֲחוֹרָה, יָמִינָה, שְׂמֹאלָה,/אַט, אַט לְיָמִים טוֹבִים"... מעולמה הרוחני, ניבטים אלינו דימויי הטבע החמים והחיוניים כל-כך הן 'לבעלי הכנף' והן 'לבני האדם' (עמ' 15):
"אֱלֹקִים/תֵּן לִהְיוֹת כְּיַלְדָּה בְּחֵיק אִמָּהּ/צִפּוֹר בַּקֵּן הַחַם"...//..."פַּרְפַר נָם בַּפֶּרַח"... וכעת, אל נושא ה'זמן' (בו פתחתי מאמרי). ה'אני' של רחלי ברקת מתעמת במלוא מובן המילה בכאן ועכשיו. ומשמעות 'ההווה' המתחולל לפניה, מביט ישירות לכיוון 'העתיד' ואומר (עמ' 71):
"חַיַּי כְּצִיוּר שֶׁלֹא הִסְתַּיֵּם/אִחוּי בִּלְתִּי פּוֹסֵק שֶׁל פִּיסּוֹת חַיִּם שֶׁדָּהוּ וְהִתְחַדְּשׁוּ.//הַבְּרֵרָה לִחְיוֹת בְּשִׂמְחָה,/לְהֵאָחֵז בַשַּׁלְוָה הַטִּבְעִית שֶׁבִּי/וּבְקֶצֶב פְּעִימוֹת לִבִּי, לְהִתְחַבֵּר לְגִילִי"... ועל-אף היושרה הטבועה בשירתה קשה לה מאוד לעמוד באתגר זה שהציבה לעצמה והיא שואלת (עמ' 93):
"מָה אֲנִי עוֹשָׂה בְּיָמִים טְרוּפִים,/שֶׁנִּיתָּנִים, שֶׁנֶּעְלָמִים"?!... לעומת זאת (בשיר אחר שלה), היא כבר אינה שואלת. אלא פוסקת (עמ' 96):
"הִתְחַלְּפוּ הַקּוֹלוֹת שֶׁלִּי וּמַרְאֵה פָּנַי וּמַרְאֲכֶם, כָּךְ גִּילִי, וְגִילְכֶם"...//..."יְמֵי מַזָּל וּבִישׁ מַזָּל נִשְׁזְרוּ זֶה בָּזֶה,/וּמַצַּב רוּחִי הִתְחַלֵּף לְמַצָּב אַחֵר"...//..."וְחָלַף וְעָבַר לוֹ מִזְּמַן הַזְּמַן"... ייתכן מאוד שאותו שיר שלה המסתיים במשפט: "הָאוֹר שֶׁדַּרְכּוֹ אַחֶרֶת/קוֹרֵן בַּמִסְתָּרִים" (עמ' 112) הוא הוא אותו עתיד אליו נשואות פניה.
