איך צריך להתייחס למשברים הרגשיים בחיים?
בשלב זה של תהליך החקירה, הלמידה וההתפתחות האבולוציונית שלנו, אנחנו מייצרים ומפעילים את גופנו הפיזי עם הרגשות הפנימיים שבנו. כלומר, כיום אנחנו חיים באורח-חיים שהוא רגשי, אמוציונאלי ושאינו מתנהל באופן ענייני. לכן, אורח-חיים זה אינו מתאים ליכולותיו של הגוף הפיזי, ואינו תואם למהות ולמטרת החיים. כתוצאה מכך, ההתנהגות שלנו היא בהתאם והמציאות שבה אנחנו חיים משקפת זאת.
איך הכל צריך להיות? כדי לענות על השאלה הזאת, צריך קודם כל להבין מהי זהותנו האמיתית. זהותנו האמיתית היא כאשר אנחנו רגועים. מהו רוגע? רוגע הוא מצב שבו אנחנו לא מייצרים את הרגשות הפנימיים שבנו, לא את הרגש הטוב שבנו ולא את הרגש הרע שבנו. כלומר, כאשר אנחנו רגועים ורציונאליים, רק אז מתאפשרת לנו היכולת להתייחס לאורח חיינו באופן ענייני שמתאים לגופנו הפיזי, ותואם למהות ולמטרת החיים. כתוצאה מכך, ההתנהגות שלנו היא רגועה, ואז הדבר משתקף במציאות שניצור לעצמנו, שתהיה גם כן רגועה ושלווה. עד שנגיע לשלב התפתחותי מתקדם זה, נחווה בחיינו את המשברים הרגשיים בחיינו.
למה זה קורה לנו? כדי לענות על השאלה הזו, צריך להבין מה הם אותם הרגשות הפנימיים שבנו, שגורמים לנו לאותם המשברים, אם הם אישיים ו/או משפחתיים ו/או חברתיים. חינכו, תיכנתו ואילפו אותנו שיש רק שתי אפשרויות שאיתן אנחנו צריכים להתמודד ואיתן אנחנו צריכים לחיות. אפשרות אחת היא לחיות עם הרגשות שגורמים לנו להרגיש טוב, כמו: אהבה, אושר, שמחה, הנאה, צחוק, תשוקה, יצרים, תאווה ועוד. אפשרות שנייה היא לחיות עם הרגשות שגורמים לנו להרגיש רע, כמו: פחד, חרדה, שנאה, רוע, כעס, דיכאון, ייאוש, לחץ ועוד. וכך, עם הנדנדה הרגשית, עם הזיגזג הרגשי, שנע בין הרגש הטוב שבנו, לבין הרגש הרע שבנו ולהפך, אנחנו חיים את חיינו.
אנסה להסביר: כשאנחנו נולדים אנו מרגישים וחיים את חיינו מתוך אינסטינקט ומתנהגים באופן אוטומטי, ולכן בתקופה זו אנחנו לא מודעים לרגשות הפנימיים שבנו, למרות שאנחנו מרגישים. בשלב זה, אנחנו חווים גם משברים רגשיים בחיינו. בשלב מסוים בחיינו אנחנו מתחילים להיות מודעים יותר לחלק מהרגשות הפנימיים שבנו, ולכן שלב זה הוא תחילתו של תהליך למודעות עצמית, ויציאה מדפוס ההתנהגות האינסטינקטיבי וההתנהגות האוטומטית שאיתה נולדנו.
שלב זה בחייהם של האנשים הבוגרים יותר, כשהם מתחילים להיות מודעים יותר לרגשותיהם הפנימיים, גורם להם לפחד ולבלבול, כלומר הם מבוהלים מעצמם ולכן המשברים מתעצמים. בשלב זה של תחילת המודעות לרגשות הפנימיים שבנו, כל עוד אנחנו מרגישים את אותם רגשות שגורמים לנו להרגיש טוב, כמו: אהבה, אושר, שמחה, צחוק, הנאה, תשוקה, יצרים ועוד, אז נדמה לנו שהכל בסדר. אבל ברגע שאנחנו מתחילים להיות מודעים יותר לרגשות הפנימיים שבנו הגורמים לנו להרגיש רע, כמו: פחד, דיכאון, חרדה, ייאוש, כעס, לחץ ועוד, אז אנחנו מתחילים להיות מודעים יותר שמשהו לא בסדר בנו, ולכן אנחנו מתחילים בדרך כלל לשאול את השאלה - למה זה קורה לנו?
למה זה קורה לנו באמת? כאמור, לימדו אותנו הורינו שיש שתי אפשרויות רגשיות לבנייה עצמי ולאורח החיים שלנו. אפשרות אחת היא לייצר ולחיות עם אותם הרגשות הפנימיים שבנו, שגורמים לנו להרגיש טוב. אפשרות שנייה היא לייצר ולחיות עם אותם הרגשות הפנימיים שבנו, שגורמים לנו להרגיש רע. אמרו לנו תמיד לשאוף ולחיות עם אותם הרגשות הפנימיים, שגורמים לנו להרגיש טוב ורק שלא לחיות עם אותם הרגשות שגורמים לנו להרגיש רע. לכן אנחנו בונים את עצמנו ומתכננים לעצמנו את המציאות שבה נחיה את אורח-החיים שלנו בהתאם, כשהרגשות הפנימיים שבנו יהיו עם הרגשות הטובים. אבל מה שלא לימדו אותנו הוא שיש אפשרות נוספת, שלישית, והיא לבנות את עצמנו ולחיות ברוגע. לחיות עם הרוגע הפנימי פירוש הדבר שלא לייצר ולהפעיל את הרגשות הפנימיים שבנו בכלל. כלומר, לא לייצר ולהפעיל את הרגשות שגורמים לנו להרגיש טוב, וגם לא לייצר ולהפעיל את גופנו הפיזי עם הרגשות שגורמים לנו להרגיש רע. כלומר, בן אנוש רגוע אינו מייצר ואינו מפעיל את רגשותיו בכלל, והוא חי עם עצמו ובונה את המציאות שבה הוא חי לאורח חיים רגוע, רציונאלי וענייני, ולכן ההתנהגות היא בהתאם, ההתנהגות היא רגועה. כשאנחנו רגועים ובונים לעצמנו אורח-חיים רגוע, הדבר מאפשר לגופנו הפיזי לתפקד באופן מכוון, בריא יותר ובעיקר שפוי יותר.
כשמתרחשים המשברים הרגשיים האישיים, גם כאשר אנחנו מתחילים להיות יותר מודעים לרגשות הפנימיים שבנו, זה בגלל תרגום שגוי לרגשות הפנימיים שבנו, מה שמוביל להתייחסות שגויה, וכתוצאה מכך אנחנו משליכים את מה שרק אנחנו מרגישים על האחר, שהופך להיות הקורבן שלנו.
כמה דוגמאות לתרגום שגוי לרגשות הפנימיים שבנו:
אם אני אוהב את החברה שלי, אז אני אוהב אותה.
אם אני מפחד מהחבר שלי, אז החבר שלי מפחיד אותי.
אם אני כועס על אשתי, אז אשתי מכעיסה אותי.
המשברים הם תוצאה של תרגום שגוי לרגשותינו. התרגום הנכון הוא כך:
כשאני מרגיש וחושב שאני אוהב את החברה שלי, התרגום לכך הוא שגוי, וזאת כיוון שאני אוהב אך ורק את עצמי. למה? כי אני היחיד שיכול להרגיש את רגש האהבה שנמצא בי, בגופי הפיזי, אבל הבלבול הוא שאני מייחס לחברה שלי את רגש האהבה שרק אני יכול ומרגיש אותו. ולכן אני מדמיין שאני אוהב אותה. המסקנה היא שאני אוהב את עצמי בלבד, ולא את החברה שלי. החברה שלי הופכת להיות הקורבן, לצורך ולנזקקות הרגשית שיש לי לאהוב, וכך הדבר עם שאר הרגשות. הדבר נכון גם לגבי רגש הפחד, כלומר אני לא מפחד מהחבר שלי, אלא מעצמי בלבד. ולכן אני מייחס לחבר שלי את רגש הפחד שנמצא בי, כשבעצם הוא הופך להיות הקורבן שלי לרגש הפחד שנמצא בי. הדבר נכון גם לגבי בעל או אישה שכועסים אחד על השני, כשבעצם כל אחד או אחת מהם עצבני. כי רגש הכעס נמצא בה ובו, והם מייחסים ומשליכים את רגש הכעס שבהם על האחר. כלומר, בן או בת הזוג, כל אחד מהם הופך להיות הקורבן לכעסיו של השני.
מסקנה: התרגום השגוי לרגשותינו הפנימיים גורם לנו לא להבין את עצמנו, את זהותנו באופן האמיתי. כתוצאה מכך, אנחנו בונים לעצמנו אורח חיים ומציאות, שהבסיס שלהם אינו איתן, וזאת כיוון שהקריטריונים שלנו לבחירה, ליצירה של מציאות, הם שגויים, ולכן כל עיבוד המידע שאנחנו עושים גורם לנו למסקנות שגויות, שבמבחן המציאות האמיתית, האשליה מתנפצת לנו. המשברים הרגשיים בחיינו נובעים מרגשות שגורמים לנו להזיה, וכתוצאה מכך ליצירת מציאויות שהן אשליה.
סיכום: כשנתחיל להיות מודעים יותר לרגשות הפנימיים, צריך להבין שמה שאנחנו מרגישים, רק אנחנו יכולים להרגיש. בעצם, ההבנה עצמה, היא מרכיב עיקרי וחשוב ליכולת שלנו בעת משבר אישי, שעלינו להימנע מלהאשים את האחר, ולחפש את הקורבן לרגשותינו הפנימיים והאישיים, דבר שיכול להקטין או למנוע את המשברים הרגשיים האישיים והמשפחתיים.
אנחנו נולדים עם דפוס התנהגות רגשי שמלווה אותנו לאורך חיינו. לכן, המשברים הרגשיים קיימים במשפחה שבה נולדנו וגדלנו, והמשברים יהיו גם במשפחה שאותה נקים, והם ילוו אותנו בכל מקום ומסגרת שבהם נהיה - אם בבית הספר, בצבא, בהשכלה הגבוה, בחברה, בזוגיות, במסגרת העבודה ועוד - עד שנלמד להירגע מייצור ומהפעלת אותם הרגשות הפנימיים שבנו, ואז ההתנהגות שלנו תהיה רגועה. אנחנו אלו שבונים את עצמנו, ואנחנו יוצרים לעצמנו את המציאות שבה נחיה, ולכן האחריות היא שלנו בלבד, להבנתי.
