יש שאלה אחת שנורא הטרידה אותי במהלך הניסיון לחקור את ההתנהגות שלי כנער מתבגר. אני חושב שאין אחד שלא חווה את זה ואין פסיכולוג שלא למד על זה. ובכל זאת, אצלי לפחות זה תמיד נשאר בגדר תעלומה.
אני מדבר על אותו היום שהילד האהוב של אימא ואבא מרגיש את אותה הרגשה של חנק, שהוא חייב להשתחרר ממנה, מהשליטה שלהם עליו. הוא מקבל בביטול כל דעה עצה או דרישה שלהם ובטוח שהוא פשוט יודע הכל. הוא לא רוצה ללמוד, הוא רוצה לדעת. לדעת בלי ללמוד, בלי שיגידו לו, שזה יבוא ממנו.
אם רק הייתה מערכת החינוך משכילה להתייחס לעובדה הזאת בתוכנית הלימוד, כל הדור שלנו היה נראה אחרת לגמרי. זה גיל שבו הטבע של האדם הוא לרצות לחקור את העולם בעצמו וללמוד מתוך העשייה והניסיון, לא להעתיק מהלוח ולשנן בעל-פה כמו תוכי.
את אותה תופעה בדיוק מתארים המקובלים בזמן השבירה. הרצון שנוצר מתוך האור והיה מלא באותו האור אין סוף הרגיש בושה. בעל הסולם מתאר את זה כמו בעל הבית ואורח, האורח מסרב לאכול אפילו שהוא רעב, מחמת הבושה שהוא מרגיש כלפי בעל הבית. כמה כוח יש לבושה הזאת, שהיא גורמת לאדם לפעול נגד הרצון שלו עצמו, לפעמים גם נגד השכל הישר.
אדם מסוגל לזרוק עצמו לכבשן האש על-מנת לא לחוש את אותה התחושה הקשה הזאת של הבושה. זה מסביר אולי למה בני הנוער פונים לסמים, לאלכוהול, או אפילו למעשי התאבדות.
החוכמה היא לדעת שאין מה לעשות נגד זה, וההפך הוא הנכון - כל פעולה שהיא מעוררת בהם את הצורך להתגונן. לשמור בקנאות על העצמאות שלהם. כי אין דבר בעולם שיותר חשוב לאדם מהעצמאות שלו. ואם יש מישהו שחושב אחרת, זה רק בגלל שהוא שכח איך זה להיות בלי עצמאות.
