יום הזיכרון ל
יצחק רבין, הופך להיות יום נלעג,
רווי משטמה, התורם לפירוד בתוך המציאות הישראלית.
במקום לנצל את זכרון מותו של יצחק רבין,
לדבר על אתוס משותף של אהבה לארץ ואחריות כלפיה,
תוך הכרה בטעות העקובה מדם של
הסכם אוסלו,
והאסון של רצח ראש ממשלה,
מנצלים את הזמן היקר הזה,
לדבר על יגאל עמיר ה"נתעב",
על אשתו ה"מפלצתית",
על התנועה ה"מטורפת" למען חנינת יגאל עמיר.
לדבר על שחרור ברגותי - רוצח סדרתי,
שאחראי לאלפי פצועים יהודים ולעשרות הרוגים -
זה לגיטימי בעיניהם (התקשורת),
בלי להוסיף לו את התואר - רוצח.
לעומת זאת, תמיד-תמיד לא שוכחים לציין לפני שמו של יגאל עמיר
את "מקצועו מזה חמש עשרה שנים" - הרוצח.
יאסר ע' יימח שמו, היה מבחינתם ראוי,
ללחיצת יד, לחיבוק, להידברות.
האיש שהיה אחראי לטרור הערבי בישראל במידה מכרעת.
מבחינתם, הרציחות שהיה אחראי להן,
מובנות, אולי מוצדקות מבחינה לאומית,
כפי שאמר שר בטחוננו ה"חכם" ברק -
"אם הייתי ערבי גם אני הייתי טרוריסט".
אוי לנו. איזו "נאורות".
אבל להבין את המניע הלאומי של יגאל עמיר,
גם אם לא להצדיק חלילה, זה מפלצתי בעיניהם.
איזו צביעות אומללה.
רוצח נתעב, אינו ראוי לחנינה
הוא זה שרצח ילדים, זקנים ונשים -
חלשים חסרי אונים.
אבל, גם כאן, משחלפו השנים והאדם השתנה לחלוטין,
והביע חרטה, יש לשקול חנינה.
שהרי לא גזרו עליו עונש מוות,
מתוך אמונה ביכולתו של האדם להשתנות לטובה.
אני מציעה, שלשנים הבאות ינצלו את יום הזיכרון למותו של יצחק רבין, על-מנת לברור מושג הסובלנות ואחדות היעדים החברתיים-מוסריים בעם ישראל. ואת מושג הדמוקרטיה האמיתית ולא המזויפת, שטעמה המר עדיין בפינו, מאותה תרמית של
אריאל שרון שקיבל רוב למדיניות אחת ויישם מדיניות הפוכה. נדמה לרגע מה היו מרגישים אנשי שמאל נאמנים, לו נבחרה לראש ממשלה
זהבה גלאון ומיד לאחר-מכן הייתה מיישמת את האידיאולוגיה של האיחוד הלאומי - סיפוח יהודה ושומרון למדינת ישראל. אם נעשה זאת, אולי נזכה לטהר את אווירת הכזב והעוינות הרוחשת בתוך העם היושב בציון והמחלישה את עמידתנו במצבי מבחן העתידים להגיע.
