לפני הרבה שנים, במקום עבודתי,
פגשתי לראשונה את שבח (שם משפחתו - נשמט מזכרוני).
עובד ארכיב מסור, רציני, משקיען,
מגיע לעבודה - בכל יום, הרבה לפני הזמן.
היו לו שלושה ילדים קטנים,
מנומסים, חרוצים, תלמידים מצוינים.
במשכורת אשתו הדלה, ובמשכורתו שלא הייתה גבוהה,
לא הצליח לקנות שום דירה סבירה.
באחד הימים הגיע, עם זיק שמחה בעיניו,
שכנעו אותו לקנות דירה באריאל, מתאימה בדיוק לאמצעיו.
הוא לא נרתע מהמרחק, ולא נבהל מהעובדה,
כי יצטרך לצאת בחושך, כדי להגיע בזמן לעבודה.
הוא לא ראה כל בעיה בעובדה, שאריאל נמצאת מעבר לקו הירוק,
הוא אזרח קטן, הממשלה החליטה להקים ישוב - והוא שומר חוק.
אם
שמעון פרס וישראל גלילי, מעודדים ותומכים בהתיישבות במקום,
כל כך בטוח לקנות דירה באריאל - ולהגשים חלום.
כמו ידידי - שבח - יש עוד אלפי תושבים,
שהגיעו למקום, בלי לשים לב לקווים ולצבעים.
לא בגלל שום אידיאולוגיות, אהבת התנ"ך או השתייכות מפלגתית,
לא בגלל חזונות, תובנות או אמונה דתית.
באריאל - יכלו לתת למשפחה תנאי גידול טובים,
חינוך טוב, גני שעשועים,
הילדים מאושרים - ההורים שמחים.
אני מאוד רוצה שיבוא כבר השלום,
וגם אני הייתי מאוד-מאוד שמחה אם היה נמצא כבר הפתרון.
בארץ דמוקרטית, אפשר לנסות להשפיע, בסרטים, בספרים ובהצגות.
בארץ דמוקרטית, כל אחד יכול לכתוב ולהביע דעות,
אך גם אמנים ואנשי רוח חייבים להבין - שבדמוקרטיה יש כללים,
אם רוצים להשפיע על מדיניות - קובעים בבחירות מי הם המנהיגים.
וכפי שלא יעלה על הדעת, כי אמנים יחליטו לעשות דין לעצמם -
ולקבוע לאלו חוקים הם מצייתים, ומאלו חוקים הם מתעלמים,
אלו הנחיות נראות להם סבירות - ואת אלו הם רוצים להחרים.
את כל הטענות הם יכולים להעלות בסרטים, במאמרים ובמחזות,
הם יכולים לארגן מסע מים לים - פסטיבלים והופעות,
כדי להעלות את כל הרעיונות ואת כל הדעות,
אבל הם אינם רשאים לקרוא לציבור - לא לחגור חגורות,
אסור להם - לפתוח ברזים ולהשקות בלי משמעת - את הגינות.
הם צריכים - כמו כולם - לעבור את הכביש - רק באור ירוק,
הם צריכים לכבד את מקום עבודתם - לציית לכל הוראה וחוק.
אין כל זכות לאמנים ולאנשי תרבות, לנקוט באמצעי ענישה,
כלפי ציבור - אשר גר באריאל - ואינו קרוב למרכז הביצה.
