תמיד אמרו לי כמה שאני מיוחד. מגיל קטן הדהמתי את כל סובביי עם היכולת שלי לדקלם קטעים שלמים בעל-פה. לאורך השנים משהו מכל התשבחות שהורעפו עליי כנראה שנקלט, כי התחלתי בעצמי להאמין בכך. במבט לאחור, אני לא חושב שיהיה אדם אחד ביקום שיוכל לערער על הקביעה שאני באמת מיוחד - הרי לא כל אדם יכול לפתוח את בטנו של אדם, להוציא מתוכה את כל איבריו ולתפור חזרה כאילו מדובר בעוף ממולא, ולאחר כל זאת להספיק להגיע הביתה לאכול ארוחת ערב עם משפחתי האוהבת. על-מנת להבין מי אני, עליי להתחיל בהתחלה - הרבה לפני שהפכתי למה שאני כיום.
שמי הוא נחשון לוי. בן יחיד לזוג הורים ממוצא רוסי שהיגרו לארץ בתחילת שנות הארבעים. אבי, אלכס שמו, היה נגר בעל ידי-זהב, אשר כל דבר שבחר לעשות עשה בצורה הטובה ביותר. אני רוצה להאמין שאת הידיים הטובות שלי קיבלתי ממנו. אם כי שנינו השתמשנו בהן בדרכים שונות לחלוטין כמובן. אמי - אסתר היה שמה - באה ממשפחה יהודית שמקורה בסיביר. אישה חזקה שגם ב-40 מעלות מתחת לאפס עשתה את הדרך כנערה צעירה לעבודתה במפעל לטקסטיל. אחרי שעלו ארצה, אמי נשארה על תקן של עקרת-בית בעוד אבי פרנס אותנו בכבוד רב. אני יודע מה אתם חושבים, כמה כבר יכול נגר להרוויח? בטח בבית היה חסר כסף, גדלתי במשפחה אלימה ובלתי מתפקדת, וכל אלו היוו את הטריגר לתחילת הידרדרותי לפשע ולאחר מכן לייעודי בחיים. אז אתם טועים. אבי אכן היה נגר כשהגיע לארץ, אך במהרה פתח מפעל רהיטים קטן ולאחר מכן עוד אחד, ואת ילדותי העברתי בכוך החמים של אחד מהמושבים היותר יוקרתיים שאפשר היה למצוא. חינוך טוב, חיי קהילה שוקקים ובכלל, עד גיל צבא לא נתקלתי בשום דבר יוצא-דופן שיכול היה לנבא באיזושהי דרך את התגלגלות אירועי חיי. טוב, מלבד מקרה אחד שעולה לי עכשיו לראש. מקרה שלימד אותי את העיקרון החשוב ביותר שאדם כמוני יכול ללמוד. אבל על העיקרון אספר בהמשך...
בלילה קיצי חמים אחד, בהיותי נער צעיר, התגנבתי עם חבריי לבריכה של המושב. כשנכנסנו לחצר הבריכה, גילינו כי ישנה כבר חבורה של ילדים בתוך המים. הדבר לא היה יוצא-דופן. הבריכה בלילות הקיץ שימשה הרבה פעמים כמקום מפגש של חבורות שונות. אותה חבורה שהייתה בתוך המים הכילה מספר נערים צעירים שהיו ממש לפני גיוס. כמו רבים בני גילם, הם היו משועממים וחיפשו דרך לפרוק את תסכולם. בתחילה הם נטפלו לאחד מחבריי ועשו את הדברים הרגילים, כמו להוריד לו את המכנסיים בפני כולם או לזרוק את בגדיו לתוך המים. ככלל, אף אחד לא הטריד אותי. אולי הם יכלו אינטואיטיבית להריח מה מסתתר בתוכי. אך אותו לילה היה שונה. לפני שאספר מה קרה באותו הלילה, עליכם להבין איזה סוג של ילד הייתי: מבנה גופי לא השתנה הרבה במהלך השנים - אני נמוך, בעל מבנה גוף רזה אך אתלטי. היו לי ידיים חזקות מאוד מכך שעזרתי כל יום לאבי לגלף עצים שונים, ויש לי הליכה שהיא שילוב בין הליכה של קוף לבין הליכה של כל אחד מכם. תמיד ידעתי להשתלב בחבורה ולהישאר מתחת לראדאר של כולם. הייתה לי יכולת נדירה להוביל את הקבוצה כרצוני ובה בעת להיות בלתי נראה לחלוטין. הכל בי זעק נער ממוצע מבית טוב. זאת אומרת, הכל מלבד עיניי. ניחנתי בעיניים שמכריי למקצוע במהלך השנים נהגו לומר שמספיק מבט אחד שלי להתחיל שרשרת של צמרמורות במורד עמוד-השדרה שלהם. מבט זה גם הפך להיות אחד מסימני ההיכר שלי במהלך חיי המקצועיים.
בכל אופן, באותו לילה לאחר שחבורת הנערים השתעממו מלהציק לשאר חבריי, אחד מהם פנה אליי. הוא התנהג נורא בנחמדות ושאל מדוע אחד כמוני מסתובב עם חבורה של אפסים שכזאת. ואז, בעוד כל חבריו יוצאים מן המים ומתיישבים במעגל, הציע לי לשבת עימם ולשתות כוס תה שהוא בדיוק שם על הגזייה. כמו כל נער טיפוסי - נגררתי לסיטואציה והתיישבתי. הרגשתי כבוד בכך שאת הכוס הראשונה הוא הציע לי. בהתחלה עוד לא שמעתי את הצחוק המתגלגל של החבורה - הדבר היחיד שהייתי מודע לו זה הטעם המבחיל של אותו תרביח שלמעשה היה שילוב של השתן של כל אחד ואחד מחבורה של למעלה מחמישה נערים. שתיים מהם היו בנות, שגם הן בתורן השתינו כמה דקות לפני כן לתוך אותו הבקבוק, במחשבה שזה יועיל להן מתישהו. ברגע שהרגשתי את הטעם, וזאת לאחר שכבר בלעתי כמות קטנה של אותו תמהיל, זרקתי את הכוס לרצפה, ירקתי מספר פעמים ופשוט אמרתי לחבריי שהגיע הזמן ללכת.
באותו הלילה, כשנכנסתי למיטתי לישון, נזכרתי פתאום ששכחתי לצחצח את שיניי...
