משה שיק, הרך הנולד צלח את טקס ברית המילה - והנה הטקס השני, טקס החניכה של הבן הבכור: טקס פדיון הבן. מה פודים בטקס הזה? מדוע לפדות? פדיון ופדות הם הצלה והם גם רכישה למען ישועה - ואנו שואלים: איך כל זה מתקשר לחגיגה ל
כבוד ילד יקר במלאת לו חודש בלבד. אנסה לשרטט בכמה מלים - משהו על מהות הטקס, על משמעותו:
המלים המובילות בטקס הפדיון הן מלות הצו: "פדה תפדה". בספר במדבר י"ח, פסוקים ט"ו-ט"ז: התורה מצווה על כל אדם מישראל, שאינו כהן או לוי, לפדות את הבן הבכור בהיותו בן שלושים יום - "אך פדה תפדה את בכור האדם".
כל זה קשור לאמת יסודית - מעמד מיוחד לבן הבכור, מעמד נבדל. מה פשר הקדושה לבנים בכורים? הצו אומנם מופיע בספר במדבר, אך את האיתות הראשון לצו אנו מוצאים כבר לאחר מכת בכורות, שפגעה רק בבכורים של מצרים. האל אומר למשה שיש לקדש את בכורות בני ישראל, כדי שיעבדו בבית המקדש, הבכורים שייכים לקדוש ברוך הוא: "קדש לי כל בכור פטר כל רחם בבני ישראל"- שמות י"ג, פסוקים א-ב. לאחר חטא העגל, נלקחה הזכות הזו לעבוד במשכן וניתנה ללויים ולכוהנים, והעברת הזכות הצריכה פדיון מיוחד.
בטקס הפדיון חוגגים ומקיימים את מצוות פדיון הבן. בטקס זה נערך פדיון לעולל היקר שלנו משה שיק - שהרי מלאו לו היום שלושים יום, וזה המועד על-פי התורה לפדות אותו, להעלות אותו על דרך המלך.
הטקס כרוך במישור של הקדשה ושל הסכמה מצד הורי הילד. הכוהן שאל את האב אם ברצונו לפדות את ילדו, ולאחר שהאב הביע את הסכמתו, הוא נותן את פדיון הכסף לכהן. לאחר ברכת הכהן מברך האב ברכת 'שהחיינו' - והכהן מאשר את דבר הפדיון.
ראשוניות ובריאה פדיון בכור קשור לראשוניות, וממילא אתה שואל עצמך, האם כל זה קשור לראשית, לבראשית, להתחלת העולם. יש על כך סיפור ידוע על הגאון מווילנא. הגאון אמר ש' אין מלה בתורה, שאין בה רמזים מפורשים לקיום מצוות התורה', וכששאלו אותו, מהו הרמז במלה הראשונה 'בראשית' - אמר הגאון: בן ראשון אחרי שלושים יום תפדה. הגאון היטיב להבין שהמלה 'בראשית' כומסת בתוכה
צופן הקשור בראשית אחרת, בפדיון הבן הבכור שהוא ראשית חייהם של הוריו. הקשר מדהים: טקס הפדיון חוזר לימים ראשונים, לימים של הרת עולם, בריאת העולם.
אם הגענו עד ימי הבריאה, איך כל השגב הזה מצטמצם לפדיון בחמישה שקלים? יש, כנראה דברים נשגבים מבינתנו. במדרש יש נימוק מדוע נדרשו חמישה שקלים לפדיון הבן, וקושרים זאת לפדיונו של יוסף בעשרים כסף: לפי המדרש עשרים כסף הם חמישה סלעים. המדרש מסיים ומבאר לנו: כך כל אחד מפריש ערך של חמישה סלעים שערכם - חמשה שקלים.
זה בכל זאת קשור לבריאת העולם, זה חוזר לאמת היסודית שהעולם קניינו של האל, הכול רכושו. כל פדיון ופדיון מזכיר לנו את האמת היסודית החוזרת שוב ושוב בתורת ישראל: הכול הוא רכושו של האל. עדות לעיקרון זה נוכל לראות במקרים נוספים: כך גם במצוות הבכור בבהמה או בנטיעות של השנים הראשונות - וכמובן גם במצוות השמיטה. עיקרון זה כרוך גם בייעוד של עם ישראל, שאף הוא קשור למושגים של ראשית ושל התחלה רוחנית, התחלה סגולית.
זה כל הסוד: עם ישראל הרי נחשב לבכורו של הקדוש ברוך הוא. הקדוש ברוך הוא מופיע במקורות שונים כאבא שבשמים, אביהם של בני ישראל - וטבעי שלפי תפיסה זו, עם ישראל נחשב לתינוק הראשון במשפחת העמים. לפחות, לבן הסגולי שהכיר בבלעדיות האל, עם שנחשב כראשית רוחנית וערכית.
בן בכור, עם שזכה בבכורה ראשוניות וסגוליות, זה כל הקסם: עם ישראל נתפס בתורה כעם הראשון, עם שהכיר במציאות האל, שהבין במעמקי הנפש שבורא עולם הוא האבא של העולם. בכך הכיר עם ישראל בבורא עולם כאביו, האל הוא האבא של עם ישראל. ומכאן הקשר הטבעי לנושא פדיון הבן, פדיון הבכור: ישראל הם בנם בכורים לקדוש ברוך הוא.
פדיון הבן משמעו חיים חדשים - והאב מצווה על-פי הגמרא לברך ברכת שהחיינו. יש תוספת חיים מעצם קיום הטקס. לאב ולכוהן שהם גיבורי הטקס יש כוח להעניק חיים, להאיר את חיי הילד: על-פי הקבלה והחסידות, הכוהן מסמל הארה אלוקית, וזו עוצמת אור שלמרות היותה גלויה, אין העולם מסוגל להכיל אותה. אם נביט על הדברים לעומק, נבין שלפדיון הבן יש חוטים דקים של חסד ורוחניות שמעניקות לכול משמעות של גאולה וישועה.
הטקס קשור לאמונה כי פדיון הבן ופדיונם של בני ישראל מקרב את הגאולה השלמה. גאולה קשורה בהענקת חיים חדשים ובהוספת אור. לכן הברכה על פדיון הבן נאמרת על-ידי אבי הבן, שבטקס זה מסמל את הדרגה האלוקית הגבוהה.
יש בכך רמז לכך שהגאולה תגיע ממקור אלוקי עליון, גאולה שתתרחש בחסדיו של האל, ואנו מתפללים שתתרחש ברחמיו של בורא עולם. הפדיון של הבן הוא צעד בדרך אל הגאולה.
טקס פדיון הבן לוקח אותנו למשמעויות רוחניות עמוקות של אמונה וסגולה והכרה בחשיבותה הרוחנית של הראשית: בעצם מצוות הפדיון אנו זוכרים את היותנו בכורים במשפחת העמים ובעצם הטקס אנו זוכרים את הנס שבו הבכורים של עם ישראל לא לקו במכת הבכורות. כך שיש לכל הטקס הזה גם משמעות היסטורית וגם משמעות לאומית.
בכור וביכורים - ברכה לרך היילוד פדיון והכרה בראשוניות שיש בטקס הקדשת הבכור - כל זה מעניק מובן מיוחד לתפיסת הראשית, להכרה בבריאת העולם, בבורא עולם. כל זה מחזיר את הטקס למשמעות הראשונית שלו, לאותה אמונה שיש ראשית.
הבכור הוא ראשית, ואנו מחזקים את האמונה, שיש ראשית לעולם. והראשית נעוצה בכוחו של האל. כל דבר שהוא תוצאה ישירה וראשונית מהטבע שייך לקדוש ברוך הוא, וכך צריך להביא את הביכורים והתרומות, ולענייננו את הבכור שהוא ראשית פרי בטן, לאל. הבכור הוא הראשית ולו ניתנה הקדושה - ואותה יש לפדות בטקס פדיון הבן.
בסיום הטקס הכוהן מברך את הילד בברכת כוהנים ומניח שתי ידיו על התינוק הנרגש - ויש כוח מיוחד לכל מלה: כל זה בא לומר, שהאל מכפיל ברכתו לרך היילוד.
ברכת הכוהנים נאמרת בלשון יחיד - יברכך , יאר, יישא -- וכל זאת כי הברכה היא לעם ישראל כעם אחד, והכוהן בברכה לתינוק מברך את התינוק שימשיך להשפיע על אחדות העם.
פדיון הבן - פדיון לאומה כולנו יחד מחזקים את ידי אבי הבן, כשליח שלנו, כמקיים המצווה בשם כולנו, בשם עם ישראל. כולנו חלק מטקס, שמאחד רבים למטרה גדולה של פדות וישועה.
ידוע הכלל הגדול: אם כמה אנשים עושים ביחד מצווה אחת, ראוי שלא יברך כל אחד לעצמו, אלא אחד יברך בקול ויוציא את כולם ידי חובתם, משום 'בְּרָב עָם הַדְרַת מֶלֶךְ'. (שו"ע ומשנ"ב סי' רי"ג ס"ב). כאן בטקס פדיון הבן, על אחת כמה וכמה. אבי הבן מברך
בשם אומה שלמה.
הטקס הזה אכן איחד את כולנו למסיבת שמחה, וראוי שנמשיך לשמור על האחדות הזו, נאחל לעצמנו, כי הברכה של הכוהנים תלווה אותנו באחדותנו. תעצים אותנו: כמו שנאמר בתהלים - "ופדויי השם יחליפו כוח".
