כולם אומרים שבאר-שבעיים אמיתיים זה אופי. שאתה נולד להיות באר-שבעי. למען האמת, זה לא בנאלי וזו גם לא סיסמה להגיד זאת. מדובר בעובדה! באר-שבעיים באמת, לא דומים בשום צורה לאף תל אביבי, נדמה שהם חיים בתוך כוכב אחר, בעולם אחר. זה כאילו שבאר-שבעיים בכלל גרים על כוכב שביט ותל אביבים נתקעו בכניסה למחלף השלום.
כל היציע עכשיו משתולל "ניתן את הכל בשבילך הפועל, ידיים למעלה, נשיר לך עוד שיר, איתך עד המוות נרעיד את העיר. אני אדום אדום בנשמה, הפועל עולה, הפועל עולה, הפועל עולה. כי מי שלא קופץ צהוב. רק אל תקראו לי משוגע או או או באר שבע אלופה. מי שלא קופץ צהוב... הפועל עולה עולה. ידיים למעלה, נרעיד את העיר. נשיר לך עוד שיר ועוד שיר, ומי שיבוא יחטוף גיהינום, ואז חטפנו גול והפזמון השתנה. יאללה בלגן! באר-שבע אדומה! יאללה הביתה! אין לכם כבוד!".
צריך להיות שם כדי לחוש את הקריאות הללו שמעלות את רמת האדרנלין בדם. כל צעקה לעבר השחקנים במגרש מקפיצה לכם כל תא ואיבר גוף עד להתפרקות שיא, התפרקות שגורמת לנו אושר והנאה שיש רק במגרש כדורגל. עכשיו, כמה שעות אחרי המשחק מול קרית-שמונה, אני יושבת עם עצמי, מנסה לסכם את התחושות. עם יד על הלב, באמונה שלמה - אני רוצה להודות: לא אהבתי כדורגל מעולם, מאז שאני זוכרת את עצמי כילדה, תמיד התחברתי לקליעות של סלים מקו חמש או שלוש על פרקט בצבע חום, בלבוש גופייה ונעליים גבוהות; הבקעות של גולים מולן, תמיד היו אחרונות בסדר העדיפות שלי.
פעם אחת, לא במסגרת היותי דוברת הפועל באר-שבע (היום עושה את תפקידי באהבה רבה), נאלצתי בעצלתיים להגיע למשחקי כדור-גל בוסרמיל כשלכל אורך המשחק אני בוחנת מכל זווית אפשרית את המגרש. נאלצתי בכל פעם לקחת את שהם ודור, בניי שיחיו, למשחקי הבית באצטדיון המיושן שהיה ונשאר כפי שהוא, עד היום. וגם זה היה אחרי מסע שכנועים מצידם להביא אותם למשחק בכל פעם שהאדומים שיחקו בבית. תמיד האמנתי שרק בנים באים לשם. זאת הייתה הפעם הראשונה, וזיכרוני אינו בוגד בי. רציתי בתוך תוכי להרגיש מקרוב את התחושה של משחק כדורגל, להרגיש את המגרש, לנשום את הדשא. להיות הכי קרובה לשחקנים, והכי רחוקה מהם, כשגדר שלטים מפרידה בינינו. לפצח גרעינים כמו כל אחד ביציע, ולקפוץ משמחה כשהקבוצה האדומה שלך מבקיעה גול.
עד היום, כאילו כלום לא השתנה, אני זוכרת את הרעש, את הקללות והשירים עם המילים המוזרות שרק במגרש צרחנו אותן ביחד כדי להעלים את המבוכה. אני זוכרת את כל קליפות הגרעינים זרוקות בערימה סביב הרגל. ואת האיש שמכר ארטיק כזה בסגנון "ארטיק קסטה שלוש בעשר". אני זוכרת את האכזבה מהתבוסות, והשמחה מהניצחון. אני זוכרת שהמתנתי בקוצר רוח שהמשחק ייגמר. כל הבקעה של גול, גרמה לי להרגיש יותר ויותר בעננים. כל רגע שאלתי: "נו? עוד כמה שניות? עברו כבר 90 דקות? ומי אלה עם החולצות הצהובות ומה זה אומר אם הם מנצחים אותנו? ומה זה אומר אם נפסיד?". ואז, באינסטינקטיביות, היו מגיעים ההסברים על ה"בתים", ה"מקומות", "טבלת ניחושים" ועל מספר הנקודות. בינינו, זה היה מעניין אותי כמו שעניין אותי איך אסטרונאוט שורד חלל.
הפועל באר-שבע, מסתבר, זאת קבוצה שמתאהבים בה מיד, בפעם הראשונה. גם אני בדייט הראשון כבר שמרתי לה פינה בלב. מסתבר שהיא הקבוצה היחידה שמחלחלת באיטיות כמו אינפוזיה לווריד, ממש בתוך התאים וכדוריות הדם הלבנות היא משתוללת, היא עוברת את הגידים ומשתלבת בטבעיות במחזור הדם. כך בדיוק עצומה האהבה של האנשים אליה. היא משכרת אותך ולא מיין. אתה מתמכר אליה כמו לסם. וכן, הרבה פעמים היא זן נדיר בחוסן ובעקביות שהיא מייצרת. היא גורמת לאוהדים מה שאף קבוצה לא מסוגלת לגרום. גול שלה בתוך הרשת זה אושר עילאי והנאה צרופה. תודו ש-90 דקות איתה ושכחתם מהצרות בבית, בעבודה וסתם מכל עניין מטריד. אפילו שתוך כדי אתה חוטף קללות מבהילות מהיציע המערבי, אתה עדיין נמצא שם בכל הכוח. מסתבר שגם אז טבענו במצ'ואיזם, באלימות, בדחיפות, בחזיזים ובקללות אינסוף. באנגליה, אמרו לי, המצב גרוע יותר. נחמה מפוקפקת. והיום, הרבה שנים אחרי, והכל אותו דבר!
הגיע הזמן להודות, שבאותה תקופה הייתי אולי סתם קוטרית, אבל גם מאוד אמביוולנטית. מצד אחד, לא ממש עניין אותי אם הקבוצה הפסידה או ניצחה. אך מנגד, כשהקבוצה הפסידה, היה לי עצוב נורא - עמוק בלב הציק לי, כי ידעתי שהפועל באר-שבע זאת לא סתם קבוצה, ואם אוהדים יוצאים אחרי משחק בעיניים דומעות, הם כנראה מבינים יותר ממני למה.
