גַּם דִּמְעָה עִם הַשָּׁנִים הוֹפֶכֶת לְאֶבֶן הַחוֹסֶמֶת אֲוִיר בִּקְנֵה הַנְּשִׁימָה. הַנְּחִירַיִם מְרִיחִים גַּעְגּוּעַ רוֹעֲדוֹת הַיָּדַיִם וְשֶׁקֶט סוֹעֵר לֹא מוֹצֵא מָנוֹחַ בַּפַּעַר שֶׁהוֹלִידָהּ הַשִּׁכְחָה. הַיְּהוּדִי הַנּוֹדֵד צוֹמֵחַ כְּמוֹ הַזִּכָּרוֹן מִשָּׁנָה לְשָׁנָה. בַּמָּעֳבָרִים הַצָּרִים בְּבֵית הָעָלְמִין פּוֹלַחַת הַדְּמָמָה כְּתַעַר הַפּוֹעֵר יָגוֹן בִּמְצוּקָה. הַהֲלִיכָה שׁוֹנָה מִקּוֹדְמוֹתֶיהָ וְרַק הָאֶבֶן דּוֹהָה בִּצְהִיבוּת שְׁנוֹתֶיהָ כְּמוֹ פַּסֵּי הָעֶצֶב שֶׁנֶּחְרָצִים בְּשַׂעֲרוֹתַי ארל'ה שלנו נפל במלחמת יום הכיפורים בחווה הסינית. שירת כחובש גדודי ביחידה של אריק שרון. היה בן 23 בנופלו.
שנים אני מדברת אל ארל'ה דרך שיריי ותפילותיי. שנים חקוקה בי שיחת הטלפון שלו: "אשמח לראותכם ביום חתונתי". הייתי נערה בת חמש-עשרה כשנשא את בחירת לבו מזל. בשמחתו לא היינו, ביום שמחתו חדרו מחבלים לעיירתי וטבחו דיירי בניין לא רחוק משכונתי. אבי היה איש משטרה בתפקיד מבצעי שחזר הביתה רק כשהשקט הושב לכנו. כשבאה המלחמה ארל'ה גויס ויחד עמו הדאגות טיפסו וחנקו לנו את הגרון.
יָמִים חוֹלְפִים עִם מוּעָקָה בָּהּ מִתְעַלֶּפֶת הַשְּׁתִיקָה וְהֵד יְדִיעוֹת עוֹלֶה וְיוֹרֵד עוֹצֵר בְּפַחַד מְבוּכָה. רַק דְּאָגָה מְטַפֶּסֶת כְּמוֹ יַעֲרָהּ אִיטַלְקִית מַבְלִיחָה אֶל עֲרוּצֵי הַמַּחְשָׁבָה אוֹצֶרֶת אֶת הַבֶּכִי עוֹצֶרֶת נְשִׁימָה. ארל'ה שלנו חסר לנו כל הזמן. הגעגוע אליו רק מתעצם מיום ליום. בן-דודה של אמי היה, אך מטבע הדברים, משפחתה של אמי שרדה בקושי את השואה, ותמונתו של בן הזקונים הייתה תלויה בכל סלון משפחתי עם התמונות של הסבא והסבתא שלא זכו להכיר את נכדם.
יהי זכרו ברוך!