גדלתי ביישוב דתי לאומי תורני בצפון.
המון רבנים, שתי ישיבות, מכולת קטנה, מרפאה, ואפילו מתנ"ס.
ישוב קהילתי, שם גם היה בית הספר היסודי.
שם בין מרחבי הדשא המוריקים, האוויר הנקי ועצי האקליפטוס הגבוהים.
שם עברתי התעללות והשפלה, שם כמעט מתתי ואף אחד לא ידע.
גדלי בבית שמבחוץ אפילו עורר קנאה.
אבא שלי עבד קשה. אך לא היה בבית.
ואימא שלי, פגעה בי ובאחיי הקטנים ממני ואף אחד לא ידע.
הייתה רק שתיקה ארוכה וצביעות אחת גדולה.
שלה, של כולם.
אם לא אבא שבשמיים, אני לא יודעת אם הייתי נשארת,
נשארת בריאה בגוף ובנפש.
אימא שלי הייתה אלימה,
מדי פעם בהתקפי הכעס שלה היא הייתה חובטת לי את הראש ברצפה.
אומרת שתשבור לי את המראה.
הייתי ילדה מדי בלונדינית בשבילה.
מדי מוכשרת. וזה עצבן אותה.
היא לא יכלה לסבול את זה.
הייתה מספרת שאני ילדה רעה.
שאני לא מספיק עוזרת.
כי בשביל זה נולדתי.
לעזור.
ולשמור על אחים שלי,
כי היא למדה.
ובחוץ הייתה אישה משכילה
מטופחת, חברותית.
בבית היא הייתה מופרעת,
זורקת נעליים,
מכה,
משפילה,
מקללת,
עושה ממך כלום
ואחר כך יוצאת לשיר במקהלה.
הייתה משפחה מסביב שקצת ידעה
שהיא מופרעת,
אך עודדה אותי שאני מוכשרת
ושהיא בסך-הכל מקנאת בי.
אימא מקנאה בבתה?
ואני חשבתי שזה קיים רק בסיפורי סינדרלה...
הייתי סוג של לכלוכית.
אבל כזאת שמדריכה בבני עקיבא,
בחוץ תיפקדתי כאילו כלום.
הייתה רק חברה טובה שידעה.
אבל במקום המוריק ההוא,
אף אחד לא עזר לי - לא המחנכים הדגולים.
כן דאגו להטיף לי מוסר
על איכות כיבוד ההורים שלי.
לאחר שהתחתנתי
כל מיני אנשים היו מתקשרים לומר
איך מתנהגים כך לאימא?
בימים אלו של חשבון נפש הייתי רוצה לומר לכל אותם צדקנים:
איפה הייתם בימים הכי קשים שלי?
איך בכלל אתם יכולים לשפוט אותי?
תשאירו את זה לקב"ה.
אני ממש סומכת עליו.
היום היישוב הזה הפך לגדול, והתפתח.
הרבה הרצאות על הורות בגישה כזאת או אחרת?
ואני רק רציתי לשאול אותכם כשאיישיר מבט אליכם -
בעצם לא אוכל לעולם להסתכל עליכם.
לא יכולה להגיע לשם.
אני גידלתי את עצמי.
גדלתי במקום מסוכן.
איפה היו הרווחה?
איפה השירותים הסוציאליים?
אין שם.
שם הכל טוב. אין צורך.
יש שיעורי תורה
והמון מורים ומורות
אנשים משכילים.
מי שכן נזקק לשירותי רווחה נוסע לעיר קרובה.
אבל עד שם הצעקות שלי, כשבכיתי, לא הצליחו להגיע.
הדבר היחידי שזכור לי לטובה אלו החתולים שלי.
הם שמרו את כל הסודות שלי.
הם היו יותר אנושיים מכל אותם אנשים ביישוב הזה.
דווקא לפני יום הכיפורים.
הכל פתאום מתבהר לי,
למרות השמצות כאלו ואחרות,
עברתי דברים בהרבה יותר גרועים.
ושרדתי.
בזכות אבא שבשמיים,
והייתה לי איזו מחשבה
על כך שנכתב להיזהר בכבודם של יתומים,
אבל לי יש אימא שמזיקה,
שעד היום לא חושבת שעשתה משהו רע.
לכן תיזהרו בכבודי.
כל כך אני רוצה לספר לכולם
מהי חובת דיווח,
אתם לא ידעתם, לא שמעתם,
רק ריכלתם.
אל תטיפו לי מוסר.
הסתכלו בעצמכם ופשוט תיכלמו.
