בכל שנה יש הרבה דברים שצריך ללמוד. בכל רגע שאני הולכת ברחוב יש דברים שאני רואה בפעם הראשונה, חפצים, אנשים, תלבושת מוזרה או מיוחדת, נעליים או תיקים, חנות חדשה ברחוב שאני מכירה בעל-פה כל משבצת ומשבצת במדרכה. לפעמים אני הולכת ברחוב שאני מכירה טוב ומרימה את הראש לשמיים, ואז קורה דבר נפלא... פעם ראשונה אני רואה איך הרחוב נראה מלמטה. פעם ראשונה אני רואה איך נראים הבניינים, איך המרפסות מסודרות, אחת ליד השנייה, כמה השכנים צמודים או רחוקים אחד מהשני, הצבעים של הבגדים על חבלי הכביסה, הכל בלגאן צבעוני אחד גדול ונמשך, בלגאן שאני רואה בפעם הראשונה. בכל שנה אני מחכימה יותר ויותר, לומדת דברים חדשים על העולם ועל עצמי. על האנשים המרכיבים אותו כמו קיר פסיפס ענקי של ציורים מכל הסגנונות והצבעים, ציורים קטנים שמתחברים אחד לשני, לפעמים עם קשר ולפעמים בלי.
חודש עובר ועוד חודש, שנה עוברת ולא שמתי לב, פתאום אני כבר לא בת עשרים עם חלומות גדולים, פתאום אני בת 25, או 30, או חלילה יותר, ואני מחפשת את הציור שלי על קיר הפסיפס הגדול ביותר בעולם ולא מוצאת אותו. הזמן עבר, אני נשארתי אני, כל פעם אני מתמלאת בעוד ועוד מידע, שינויים קטנים פה ושם, וריאציות מעניינות של אותם דברים, אבל אני לא ממש מוצאת את הציור הסופי שלי. מי אני ומה אני עושה? האם כל מה שנשאר מהציור שלי זה כמה קווים פשוטים בצבעים מנוגדים?
כל מה שרציתי תמיד זה לעשות משהו שחשוב, משהו שחשוב לעולם, משהו בעל משמעות, שייתן ערך מוסף לחיי ולחיי האנשים שצריכים נקודת אור. לפעמים זה בא באהבה קשוחה, משמעת עצמית, לאלץ את עצמי להתאפק, לבלוע את הגלולה המרה ולהמשיך הלאה כמו מכונה, לפעמים צריך להתבגר כשלא ממש מוכנים לזה עדיין, וזה לא הדבר שבאמת בא לך לעשות, לפעמים בא לך לזרוק לבוס טלפון על הראש, או להגיד למישהו שהעליב אותך עד כמה נעלבת, אבל אז אנחנו נתקלים בחומת ההתבגרות, החומה שמשאירה אותך בצד המאופק, בצד הכבוי, אי-אפשר להגיד כל מה שעולה על דעתנו, אי-אפשר לפרוץ בבכי בכל רגע שרוצים, אי-אפשר לצייר סתם קו על נייר קנבס ולמכור את התמונה באלפי דולרים, צריך שתהיה לזה משמעות, כוונה, יד מכוונת, סגנון, הגדרה, כשרון.
העולם נהיה חומרני ודורש הגדרות ושמות לכל דבר, פתאום מה שהיה טוב מדי לפני כמה שנים, היום מקבל יחס של ביטול מיידי, חוסר משמעות פתאומית. פעם השכלה הייתה בגדר מותרות, הייתה רק לעשירים, מי שהייתה לו השכלה היו סיכוייו להתקבל לעבודה טובים יותר משל סתם אחד שיש לו ניסיון. היום המצב הפוך, התוצאה של שנים של הערצה והאדרה של ההשכלה, שמה את כל המשכילים בדרגת מקבלי שכר גבוה, מה שהופך את המעסיקים לאלו שצריכים להוציא יותר כסף על שכר מתאים, אבל אז העולם החומרני הזה מגיע ודופק על הדלת, אומר לכל המעסיקים, למה לשלם יותר בגלל תעודה כשיש מישהו שיש לו ניסיון או ידע או סתם קשרים ואפשר לשלם לו פחות?
כל ההתעסקות עם השקל יותר או שקל פחות משאירה את טוחני הלימודים על הספסל, כשהחמישייה הפותחת בחברה הם הבוס, האחיין שלו ושאר המקורבים. אז הנה אני, לא מקורבת לבוס, סתם אחת שטחנה לימודים, טחנה עבודות מזדמנות בזמן הלימודים, עכשיו ההשכלה שלי שווה כפרוסת לחם. חציתי את קו ה-30 ואני מודאגת, אולי משכילה, אולי חכמה, אולי קצת אחראית ועוד הרבה דליקטסים כאלו, אבל אני עדיין זאת שיושבת על הספסל, עדיין מחכה שהקפטן יקרא לי לשחק, להחליף את הבן הכוכב שנפצע בגלל חוסר מקצועיות. אולי זה יקרה, אבל אולי אני צריכה להקים קבוצה חדשה בשוק, קבוצה שלי, עם הערכים שלי, עם התובנות שלי, קבוצה שאני ארכיב ותיתן לי את מה שאני צריכה, טפיחה על השכם, עשית את זה, כל הכבוד, ועשית את זה לבד, בלי קשרים, בלי קומבינות, בלי כסף מהדוד מאמריקה, רק את ומה שאת יודעת.
אני אישה, אני ערך, יש לי מה לתת ואני רוצה לשנות, יש לי לאן לברוח כשיהיה קשה, לתוך הכרית - לצרוח ולהתאושש ולהמשיך הלאה, יש לי דוגמאות ללמוד מהן, לכישלון ולהצלחה, לא יודעת מה יותר. אין אבל. אין תירוץ, אין לא יכולה או לא מאמינה בעצמי. אישה, קומי מהספה, קומי מהפחד והבכי, תכתבי את השיר שלך, את הסיפור הקצר שלך, את הרומן בארבע מאות עמודים שלך, תכתבי, ואחר-כך תקראי ואל תעצרי באמצע, בסוף תביני, שככה בדיוק זה היה אמור להיות. בלי טיפקס, בלי מחיקות!
