על לוח המודעות הייתה תלויה מודעה - "כל מי שמחפש מיטה שיפנה לדוד". ביום שבת עמדתי להעביר את כל החפצים שלי לתל אביב ושמחתי על ההזדמנות שנקרתה בפני לקבל מיטה בחינם.
באותו הרגע הרמתי טלפון לדוד. דוד הינו גבר כבן 53, בעל רעמת תלתלים סוררת וקסטה תמידית של פינק פלויד בכיס הימני של החולצה. דוד, וזה גילוי נאות, הינו חברי משכבר הימים. נהגנו לחלוק הרבה כוסות קפה שחור בשדות השלף המפוחמים של הקיבוץ בעונת השריפות כל קיץ.
שאלתי אותו מה הסיפור עם המיטה ואם יש מצב לקבל אותה. הוא אמר שהוא כבר הבטיח אותה לאהובה אבל אם אעזור לו לשים מיטה אחרת של הבן שלו במחסן הוא ייתן לי אותה. אהובה, זאת יש לומר, שומרת טינה לא קטנה בבטן כלפי משפחתנו.
הכל החל באותו יום ארור וסגרירי בו החליטה אימי לקרוא לאח שלי דווקא בשם של הבן שלה. אכן, זאת הייתה בשורה קשה מנשוא עבורה לגלות שישנו עוד ילד בקיבוץ הנושא את שמו של אותו צאצא מופלא, ובעקבות כך קיבלה אמי, שהייתה חדשה בקיבוץ, "שטיפה" על שלא ביקשה ממנה רשות לקרוא לילד בשמו. לא עברו להן 10 דקות מאז השיחה שלי עם דוד והטלפון שלי צלצל. זאת הייתה אהובה. "דוד הבטיח לי את המיטה" אמרה לי בקול עורבני. השבתי לה שאין לי מושג על מה היא מדברת, אבל המיטה תעשה דרכה ביום שבת תל אביבה. היא חשבה שאני מסתלבט עליה. "חצוף שכמותך, תל אביבה אהה, מתחכם, יש לי איתכם חשבון פתוח עם כל המשפחה שלך, לא מספיק שגנבתם לי את הבלעדיות על השם של הבן שלי וגילית לכולם עם מי היה לי רומן (ע"ע אהובה אהובתי) עכשיו אתה גם שודד את המיטה שרציתי לתת לבן שלי?! על מה בדיוק הוא אמור לישון?" צעקה לי לתוך האפרכסת, "על הרצפה" השבתי. "הוא כבר רגיל".
הבן שלה בדיוק עמד לחזור מהודו וחשבתי לתומי שהגב שלו כבר התרגל למגע הקשיח של רצפה קרה. טחח היא טרקה את הטלפון. מאז אותו יום ובעקביות ראויה לציון, כל שבת כשאני מגיע לקיבוץ היא שואלת אותי מה עם המיטה. היא אמרה לי שדוד הבטיח לה שהוא רק "השאיל" לי את המיטה עד תום לימודיי ואז המיטה חוזרת אל בעליה החוקיים, כלומר אליה. "אז מה, באיזו שנה אתה"? הייתה מקדמת את פני במבט מתעניין כאשר היינו נתקלים זה בזו בשבילי הקיבוץ, ואם היא לא נתקלה בי הייתה נתקלת באמא שלי או באבא שלי או באחי הלא מעטים. היא עקבה אחרי הציונים שלי באדיקות כדי "שחס וחלילה לא יהיו לו מועדי ב'", דאגה שאשלים את החומר כאשר הייתי במילואים ובאמת ובתמים עשתה ככל שביכולה על-מנת לקבל את המיטה בזמן האמור ולא באף יום מאוחר יותר. את המיטה אגב, קיבלתי עם סדק אחד בגודל בינוני. ברבות השנים התווספו להם עוד שני סדקים וכך בשעה טובה החלטתי לקנות מיטה חדשה.
לפני כחודש התעוררתי ב 10 בבוקר ביום שבת למשמע צלצול הטלפון. הייתי בהנגאובר מטורף מהלילה ובכל זאת עניתי. בעברו השני של הקו הייתה אמא שלי שרצתה לדעת מה שלום המיטה. "אהובה תפסה אותי ועדכנה אותי שזהו, נגמרו להן שלוש השנים ואתה מסיים את לימודיך. היא רוצה את המיטה בחזרה". חייכתי. לאט לאט החיוך התפשט ונהפך לצחוק בלתי מרוסן ומתגלגל. "אז שתבוא לתל אביבה לקחת אותה" השבתי בעודי מנסה לא להחנק.
