האדם במעיל האפור עלה לאיטו במדרגות לראש הבניין, היה יום סגרירי, באוויר שררה אווירת גשם. המצפה שבגג היה כמעט שומם. רק פה ושם בפינות של המשטח הגדול צפה אדם בודד או זוג, בנוף המרהיב, מסביב. הים העצום שהשתרע במרחק פסיעות ממרגלות המצפה, ההרים המוריקים במרחקים והעיר הסואנת, אך הנראית שקטה ונקייה ממרומי המצפה.
האיש במעיל הגשם ניגש לפינה הרחוקה ככל האפשר משאר האנשים. הוא נצמד שם רגע ליד המעקה, אחר הוציא ידיו מכיסו ועל פניו הבעה כמתעורר ממחשבות עמוקות. בתנועה אחת אחז במעקה, שלח רגל מעליו ובין רגע היה כל גופו מצדו השני של המעקה, הולך ומתנתק מקיר הבטון וגולש מעבר למשטח הבולט מצדו השני של המעקה. רק כשהתחיל נופל חופשית, בתאוצה גוברת והולכת, נשמע צעקתו של ילד: "אימא, האיש ההוא שם, נופל!" מכל פינות המצפה נקבצו האנשים ליד הנקודה מעליה קפץ האיש, מביטים למטה על הדמות הכהה השרועה על כביש הבטון...
כעבור רגעים מספר, באחד מהחדרים שבקומה מתחת לגג, ישבו כמה אנשים מול גבר שדיבר אליהם בקול נמרץ: "היום קפץ האיש ה-99 מהמצפה. אתם יודעים מה משמעות הדבר: מחר תופיע ידיעה גדולה מהרגיל בעיתונים ותשאל מתי יקפוץ האיש המאה מהבניין שלנו! הדבר יעורר אצל הרבה מתאבדים פוטנציאלים רצון לקפוץ דווקא מהבניין הזה. אני לא צריך להגיד לכם שכל פעם שמישהו מתאבד בקפיצה מבניין זה, קם ויכוח בעירייה ונשמעות דרישות לסגור את המצפה למבקרים.
תפקידינו, בתור אנשי אבטחה, למנוע מקרים כאלו. המתאבד המאה הוא כמובן בלתי נמנע, אבל ככל שתתאחר קפיצתו, יפחת הרעש שהעיתונים יעשו מהעניין. ברור שמישהו יקפוץ במהרה מאיזה בניין בעקבות הרעש שההתאבדות הזאת יצרה, אבל עלינו להשתדל שזה לא יהיה מהבניין שלנו. לפחות לא ייווצר הרושם שכל כמה ימים קופץ פה מישהו.
אני יודע ששטח המצפה ענק ודרושים לנו מספר גדול בהרבה של אנשי אבטחה כמוכם, אבל זכרו לשים לב לכמה סימנים שבעזרתם תוכלו לאתר את האיש, שעלול להיות הקופץ המאה: בדרך-כלל זה גבר, בשנות העמידה, קומה בינונית, בעל מראה ממוצע ורגיל, הילוכו אדיש ולא מעורר תשומת לב. אדם כמוני וכמוך וכמובן אחד שסבל לאחרונה ממשבר מסוים. חיזרו עכשיו למקומותיכם ופקחו עין כפל כפליים!
הדובר נשאר לבדו בחדר. "עלי לעזוב את משרדי על-מנת למנוע מכתבים לראיין אותי", חשב. למעלה שרר קור שהורגש כפליים בסתיו, טרם הספיק הגוף להתרגל לו. הלחות יצרה ערפל דק. "אה, כמה טוב לצאת קצת מהמשרד", חשב. הישיבה של שעות עצבנה אותו. יום העבודה היה ארוך וזחל בכבדות. פעם ביום בדק את מתקני המצפה ואחר-כך ישב במשרדו שעות. שום אתגר לעתיד, שום סיפוק, רק מתאבדים מפעם לפעם שהשד יודע איך אפשר למנוע את מעשיהם. פה למעלה היה מין עולם בפני עצמו. למטה שכנו עשרות קומות של משרדים. עולם שלם ומרתק! אבל הוא עלה כל בוקר במעלית הישר לגג. כשהביט בשעונו אורו פניו. עוד כחצי שעה יסיים את יום העבודה. מדוע לא ללכת כבר עכשיו, הרהר, כך ימנע מלפגוש בעיתונאים והחקירות של המשטרה, שעלולים לקחת שעות, יתבצעו מחר, על חשבון שעות העבודה המשעממות. הוא קרא אליו את אחד מאנשיו, אחרי שנתן לו הוראות מה לעשות ולומר למשטרה, עזב את הבניין.
למטה לפני הבניין פגש בעובד מאחד הקומות התחתונות, שגר איתו בשכונה. הלה הציע לו טרמפ, כך שהגיע לדירתו כמעט שעתיים לפני הזמן הרגיל. בצעדים קלים עלה במדרגות לדירתו. המחשבה על אשתו המחכה, הסירה ממנו את הזיכרון הקודר של היום. דומה שהיא הייתה ההימור עליו הצליח ביותר בחייו. אישה נאה ותרבותית, הם היו נשואים כבר שנתיים והוא נהנה מכל יום בחברתה.
הוא הופתע למצוא את הדירה נעולה, לא היה איש בבית. אשתו הייתה נוהגת לסיים את סידוריה לפני הצהריים ולנוח בשעות הצהריים. אולי קרה דווקא היום משהו בלתי צפוי, חשב והתיישב על הספה לקרוא עיתון. כעבור זמן מועט הגיעה אשתו, היא הופתעה למדי למצאו בבית.
"איפה היית?" שאל, "האם קרה משהו?" לרגע היססה אחר אמרה: "רק הלכתי אצל התופרת שלי, לתקן משהו בשמלה. היא לחצה לי, אולי אני משמינה".
הוא פרץ בצחוק. "הו לא", אמר, "את יפה מאוד". הוא הושיט לעברה את ידיו והיא מיהרה לשבת בחיקו לרגע, אחר פנתה למטבח להכין לו אוכל.
הוא המשיך לקרוא בעיתון, לפתע בעמוד פנימי הבחין במודעה בראשה צוינה שם המתפרה שאשתו הייתה מבקרת בה. "המתפרה", כך היה כתוב, "תהיה סגורה היום ומחר בשל אבל משפחתי". ראשו היה פתאום כבד עליו, עיניו כאילו חשכו, הוא לא הוציא מילה מפיו. מוטב היה לא להקים שערורייה, הוא לא היה מעוניין בגירושין.
כשהתעורר למחרת, אכל את ארוחת הבוקר במהירות, נישק אינסטינקטיבית לאשתו ומיהר לעבודה. הוא קיווה למצוא שם מפלט למאבק שהתחולל בנפשו.
למעלה, היה קר כרגיל, הערפל היה סמך עוד יותר. כששלח את בחוריו אחרי שהדריכם שוב, נשען אחורה על כיסאו. כל רגע עלולים לבוא מהמשטרה לקרוא לו לחקירה חשב, מוטב שאתאוורר קצת לפני כן. הוא עלה למצפה. אנשים מועטים בלבד, להוציא את השומרים שלו, הסתובבו שם. אבל אי-אפשר היה להעריך את מספרם, בשל הערפל. הוא הסתובב ליד המעקה של הגג, בוחן את הנוף וחושב: "אחרי הכל זה טבעי שאשתי תבגוד בי, הרי אני מבוגר ממנה ביותר מעשור". הוא לא חשב בכלל להתחתן, החיים נראו לו פשוטים יותר לבד. עד שלפני ארבע שנים פגש בה, זה היה במסיבה אצל חברים, הם הכירו לו אותה. "מי יודע", הרהר, "אולי הם סיפרו לה עליו יותר מהאמת. אולי היא גילתה אחרי הנישואין שבעצם הוא טיפוס ממוצע בהחלט". התבונן למטה מעל למעקה ארוכות, "הימור מוצלח!" חשב במרירות, "הדבר היחיד בו העזתי בחיים הכשיל אותי". הרגיש את עצמו יותר מדי קטן מכדי לקחת את העניין בקלות. עכשיו היה ממש ליד המעקה. אינסטינקטיבית שלח רגל אחת מעליו ראשו לא נע, כל גופו היה כמאובן.
פתאום שמע צעקות רמות ובליל קולות. במהירות החזיר את רגלו ורץ למקום. בחוריו היו עם עוד כתריסר אנשים שהביטו למטה. "לא הספקתי להגיע בזמן", פנה אליו אחד השומרים, "הבחנתי בו רק כשנצמד למעקה. אתה יודע משהו מוזר? לא תיארתי לעצמי שזה מתאבד, עד שלא הרים את רגלו מעל למעקה. אז רצתי אליו. למעשה כל הזמן שהלך עד שקפץ ממש, הייתי בטוח, לפי דמותו והילוכו, שזה בעצם אתה!"