אילנה הביטה בי ברצינות, וביקשה, שאישאר לישון אתה.
"החלטתי. בואי נעשה ילד", אמרתי, כששכבנו בבוקר.
נתקעה לרגע, והחלה לבכות.
"אל תפסיק".
סגרה את ירכיה על מותניי בכוח רב. אחר כך אמרה, ששרירי ירכיה התכווצו מרוב לחץ.
"נחזור לגור יחד?"
"ודאי".
"מתי?"
"היום".
"אימא תקבל שבץ כשתראה, שחזרתי אליך".
"חושב, שתשמח. בעיקר, כיוון שיהיו לה עוד נכדים".
"נספר לה רק אחרי שנקבל את הבדיקות".
"ומה תגידי לה? שבמקרה נשארת אצלי, כי לא היה לך כוח לעלות עד אליה".
עצמה את עיניה, וחייכה.
"כל כך טוב לי. אין לך מושג מה עשית לי".
"ביקשת".
"לא תצטער. אהיה אישה טובה, ונדאג זה לזו. אחר כך נהיה הורים טובים. נעשה ילדים, ונגדל אותם. ממש מתרגשת. מדברת שטויות ... לא יכולה להירגע".
אילנה חזרה לבכות.
כשהתקלחנו, הזכירה, שלמחרת תקבל מחזור, ואחריו התכוונה ממילא להפסיק ליטול את גלולותיה.
"זוכר", אמרתי.
פרצה שוב בבכי.
בתום המחזור, חיכתה כמה ימים, והלכה למקווה. אמרה, שדינה, גיסתה, הציעה לה זאת, כדי שתצליח להרות בקלות, וההריון יהיה מוצלח.
את החגים תכננו לבלות בדירתי. בישלה עם אמה לראש-השנה. דינה הייתה עדיין חלשה, ולא עזרה להן. בקושי התמודדה עם שתי בנותיה. חיבקה אותי בחום, והזמינה אותי לצלמה כשהיניקה. תכננו לצאת לחורשה בסוכות עם שתי ילדותיה, כדי אצלמה.
אילנה הסתובבה בגאווה, זקופה ומאושרת. אפילו גדי, אחיה, העיר, שאחותו נראית היטב מאי-פעם.
הלכתי עם גדי לתפילת "כל נדרי", ובגללי נשאר בבית-הכנסת השכונתי עד תום התפילה. בבוקר, אסף אותי ג'יפ צבאי מהדרך לבית-הכנסת. גדי ישב ליד הנהג, ואמר, שלקח מדירתי את תיק המילואים, בגדים לשבוע ואת ארנקי.
"לא נפרדתי מאילנה".
"נפסיד את המלחמה. בוא נמהר", גער בי, "אין זמן ...".
"לאן?"
"צריך לקחת עוד מ"פ, וניסע לימ"ח".
הסביר לנהג כיצד לנסוע אל בית המ"פ. אנשים הביטו בנו במבט חמור ובטרוניה על שהפרנו את קדושת היום. ליד ביתו של המ"פ, ירדתי מהג'יפ, וסידרתי את החפצים, שנזרקו באי-סדר אופייני על המושב האחורי. גדי רץ במדרגות לסייע למ"פ להביא את כל ציודו, ואני טלפנתי לאילנה מטלפון ציבורי.
"גדי אמר, שצריכים למהר. שעוד תספיקו לעשות משהו", אמרה.
"קשה להאמין, שיתחילו בלעדינו".
"חזור. אל תיסע ... חזור אליי ... לא בטוחה, שאני הרה. מה יהיה אם לא? אם לא הצלחנו?"
"דחייה של חודש לכל היותר ... אל תבכי".
"מפחדת".
"לא יקרה כלום. רק רגע, והכל ייגמר".
"לא מאמינה. רוצה, שתישאר לידי, אתי".
"ומה יגיד הילד? שאביו ברח מהמלחמה. איך יסתכל עליי כשיידע, שנשארתי בבית, ועד שזזתי, נגמרה המלחמה".
"זו ילדה, ולא יהיה איכפת לה".
"אתה בא?" דחק גדי.
חטף מידי את השפופרת, ואמר לאחותו, שאנחנו ממהרים.
"צריך לנצח את האויב, ויהיה אסון אם יעשו זאת בלעדינו".
סיפר, שאילנה בכתה כשניתק את השיחה.
ביציאה מירושלים עמדו אנשי מילואים, ונופפו נואשות בידיהם, כדי שמכוניות יאספו אותם לבסיסיהם. הצטרפנו לשיירה, שירדה באטיות, שהרגיזה את גדי, לשפלה, וליד שדה התעופה נפרדנו ממנה, ופנינו צפונה. המ"פ הוציא מפה עטופה בניילון מתרמילו, והסביר לנו בביטחון עצמי רב את מהלכי החטיבה במלחמה ואת תפקידו בכוחות שיפרצו אל אדמת האויב.
כשלתי במעלה המדרגות לביתו. כבר בכניסה לבניין שמעתי את בכיה של אמו, שהיכה בי כמו צרור של מקלע כבד עם כל צעד, שפסעתי במעלה המדרגות לעבר הדלת, שלא הייתה טרוקה, כפי המנהג. אמו בכתה וגם אלמנתו. שום קול אחר לא נשמע בחדר המדרגות רק בכיין המר של הנשים, מלווה בהמיה, שהעידה, שהרבה אנשים בסביבתן. הבטתי במעילי ובסרבלי המלוכלכים, וניסיתי לנער מהם לכלוך, שדבק בהם. בדקתי, שהכיפה יושבת היטב על שיערי, שצימח בינתיים, ולא סורק.
הדלת נפתחה, ומישהו נדחק החוצה בעיניים אדומות, ונצמד לקיר כשחלפנו זה על פני זה מבלי להגיד מלה. שמעתי היטב את הבכי. שום קול אחר לא עלה בבירור - פרט להמיה המפחידה, כמו רוח קרה ורעה, שנשבה מהדירה.
"במקום שאין אנשים, היה אתה ...", ניסיתי להיזכר בפסוק.
"המקום ...", אמרתי לאביו, והשתנקתי, "המקום ינחם ...".
לא יכולתי להישיר מבט אל עיני האב, כיוון שהמוות רשף מהן, ולא יכולתי להשלים את האמירה המסורתית לאבלים. המלים נשברו בגרוני, וסירבו להיחלץ. לחצתי בכוח את ידו של האב, שמעתה ייקרא שכול. אחיו הצעיר של המ"פ פינה לי מקום לידו על הספה, וחיבק אותי. הכרתי אותו באוניברסיטה, ולא זכרתי מהיכן. כיוון שהייתי חדש בפלוגה, לא ידעתי שהוא אחיו של המ"פ. אחיו הסתכל עליי מבעד לעיניים דומעות, ושיחק בציציותיו. לא אמרנו מלה, ולא הייתה צריכה להיאמר מלה. כנראה, חיכו לרב, או לחבר, שיבוא ללמוד משניות, ואחר כך נתפלל ערבית, או אולי נחבר מנחה לערבית.
רציתי לזכור איך נראה המ"פ, וזכרתי רק את גבו ואת הכיפה הגדולה על ראשו, שכל פעם סידרה מחדש, כשהתלהב מהסבריו על מהלכי המלחמה. רק אותם ראיתי בדרך מירושלים לימ"ח.
הנחתי את נשקי מתחת לספה, והצטרפתי לנהי.
"איפה גדי?" לחש האח.
"נשאר עם הפלוגה".
"נשאר משהו מהפלוגה?"
"בקש לעזוב את הפלוגה. לא טוב, שתהיה עם גדי באותה הפלוגה", התחננה אילנה.
"ומי יישאר בפלוגה?!"
"הבטחת, שזה רק עניין של חודש ...".
"לפחות, הספקנו להכניסך להריון".
"תהיה ב'ברית'?"
"אמרת, שזו ילדה".
"הפסקתי לדעת מה קורה".
עיניה היו אדומות. אמה אמרה, שזה מחוסר שינה ומבכי.
"המצב לא כל כך נורא".
"מחר ניגש לדינה, ותראה ותשמע כמה נורא. אני במצב רע, והרבה יותר טוב ממנה. גדי לא מטלפן ולא כותב. אומרת, שיש לו רק פלוגה בראש, ושכח, שיש לו שתי בנות, אשה, אימא ומשפחה".
"לא הולך לשום מקום. בקושי לאמך. רוצה רק לישון, ולשכב אתך. אפילו לא רוצה לאכול. רק אותך".
"היית אצל המ"פ?"
"נורא".
"בכית. נכון?"
"לא יכולתי להוציא מלה. אביו הסתכל עליי, והרגשתי ששרף אותי במבטיו. רציתי לחבקו, ולא יכולתי. הרגשתי משותק".
"לפחות, הדתיים מאמינים, שזה למען קידוש השם".
"שבורים כמו מי שאינם מאמינים".
"דינה ביקשה, שנבוא. אם לא תבוא אליה - תבוא אלינו".
"לא רוצה אף אחד. רק אותך".
אילנה בכתה, וחיבקה אותי.
"כבה את האורות, ובוא אליי".
בבוקר לא הלכה לעבודתה. הודיעה, שחזרתי לחופשה, ותישאר עמי עד שאשוב לגולן. בצהריים באה דינה, אחרי שהותירה את בנותיה אצל אמה. מזל, שיצאנו כבר מהמיטה. ישבה מולי, ובכתה עם אילנה. הבטתי בשתיהן, ולא אמרתי מלה. לפנות ערב קמה דינה, חיבקה את אילנה, חיבקה אותי, ומרחה עליי את שדיה הענקיים, ונפרדה מאתנו.
"יש לי הרגשה רעה", ייבבה, "שמור על עצמך, ושמור, בשבילי ובשביל הבנות, על גדי".
חיבקתי אותה, ואילנה הצטרפה לחיבוקנו.
"רוצה להישאר לישון אתנו?" שאלה אילנה.
"לא. אם גדי יטלפן ...".
"לא יטלפן. אל תשלי את עצמך. מכירה אותו", אמרה אילנה.
"רק אפריע לכם ... תודה, אבל אחזור הביתה עם הילדות. יהיה להן טוב יותר במיטותיהן".
"צריך להזכיר לגדי, שיש לו אישה וילדות", לחשה אילנה, כשגיסתה הלכה, "אינו צריך להפקירן".
"תגיד לו, שאני צריכה אותו", בכתה דינה בטלפון למחרת, כשהודעתי לה, שאני חוזר ליחידה, "אנחנו צריכות אותו, ולא רק המדינה, הצבא, או כל דבר מחורבן אחר. אתה היחיד, שאינו מפחד ממנו, וגדי מקשיב לך".
"לא כשהוא במדים. הדרגות סותמות לו את השכל".
"אתם חולים. ממש חולים".
"ראית את הילדות?" שאל גדי.
"כן. דינה מסרה ...".
"הן בסדר?"
"לא. אתה חסר. סע הביתה, משוגע. גם להן מגיע".
"אל תתחיל ...".
"תפסיק לבלבל את המוח. הדרגות אינן עושות עליי רושם ... הילדות צריכות אותך. גם דינה. סע! אמך משתגעת. גם אחותך יוצאת מדעתה. לפחות, תטלפן.
"לא יודעים כמה זמן ניזרק כאן, ואתה חייב לדאוג לבנותיך, לאשתך ולאמך. מחר יבואו קצינים חדשים מהמאגר, ותהיה מיותר. לא תוכל לפצות את הילדות על מה שלא קיבלו ועל מה שחסר להן. מי יודע כמה זמן נהיה מגויסים. תשמח אם תגיע לבת-מצווה שלהן".
"יש לי אחריות ...".
"בתחת שלי. יש לך אחריות. עשית ילדות ... זה הרבה יותר חשוב מהפלוגה".
"מספיק!"
"רוצה לתת לי פקודה?!"
"אילנה סובבה לך את הראש".
"ואצלך אף פעם לא הכל היה מוברג עד הסוף".
"אם תמשיך, אכה אותך".
"אין לך אומץ".
"מה אתה רוצה ממני?"
"סע לאשתך ולילדותיך".
"ואז תעזוב אותי?"
"לא!"
"איזו טיפשות, שהבאתי אותך לפלוגה".
"טיפש מי שמפקיר אישה ושתי ילדות. למען מי אנחנו נלחמים? למען המולדת?! המולדת מתחבאת בין הרגליים של אשתך ובפנים הבוכיות של בנותיך ושל אמך".
"אתה נודניק".
"תגיד לי משהו חדש".
למחרת אמר, ששברתי אותו, וטלפן לדינה.
"לא נפטרת ממני".
"מה עכשיו?"
"צריך, שתביא לי משהו מהבית".
הכניס אותי בכוח לג'יפ שלו, ודהר מהמוצב אל הצומת. בלם בפראות מול ה"גזלן" במגרש הגדול, שריכזו בו פגרי רכב קרבי ורכב שלל, והתחיל לצרוח עליי, שארפה ממנו. הבטתי בגדי, וחיכיתי שיירגע.
"גם אחותך מתפרצת ככה, וזה אינו משפיע עליי. ממה אתה מפחד? שיסתדרו בלעדיך יומיים?! בנותיך משתגעות, ואשתך ואמך גם כן. מגיע להן, שתדאג גם להן".
"ואחרי זה?"
"אדאג, שתיסע אליהן עוד פעם ועוד פעם ...".
"אזרוק אותך מהפלוגה".
"יופי!"
"לא איכפת לך?"
"לא. הדבר היחיד, שאיכפת לי ממנו, מסתובב כעת בבטן של אחותך".
"בוא ניסע לחטיבה, ונשתה שם קפה", אמר לאחר רגע.
"ומה יקרה?"
"אסביר לך".
"בתנאי, שתוריד את הדרגות כשאתה מדבר אתי, ואני מדבר ראשון".
"המלחמה תיגמר, ולא תסיים לקשקש".
"בגללך מיהרנו, ולא נפרדתי כמו שצריך מאילנה".
"טוב. תדבר ראשון".
"בחטיבה, ואכין לך קפה, שאף טבח צבאי לא יודע להכין. רק בגלל דינה והילדות לא ארעיל אותך".
"גדי בא, ולא הסכמתי לשכב אתו עד שהבטיח לבוא הביתה שוב. אמר, שקלקלת אותי, כי דרשתי התחייבות בכתב עם תאריך", אמרה דינה, "התעצבן, צרח, ופחדתי, שיאנוס אותי, אבל לא ויתרתי ...".
"מתי יבוא שוב?"
"תוך עשרה ימים. אתה אחראי ...".
"למה אני?! גם ככה אנחנו רבים בלי הפסקה".
"מעדיף לשכב אתי במקומו?! אילנה הסכימה".
"מאיימת?"
"לא. אתה חבר, ולי יש בעל מופרע".
"שימי לו את הילדות במיטה, והסתלקי אלינו, או לאמו. זה ישבור אותו".
כשחזר מחופשתו, עבר גדי בבתי-החולים, שבהם אושפזו אנשיו. אחר כך קרא לי, והאשימני במזימה עם אשתו. אמרתי, שהוא חולה-רוח, והלכתי לעמדתי. גדי הלך אחריי לעמדתי במוצב, והערנו בצרחותינו את כל חבריי לנשק.
"אתה לא מבין איזו אחריות מוטלת עליי", אמר.
"ומה יקרה כשתחלה, או תיפצע?"
"אסור לי. אין מי שיפקד עליכם".
"אתה מופרע. יש לך בנות, אישה ואמא, והן חשובות - לפחות, כמו הפלוגה".
"יש לי אחריות ...".
"נכון. משפחתך לפני הכל. יכול להעיר את כל הפלוגה. אף אחד לא יסכים אתך ... ובינינו, לא עומד לך לפעמים? גם לסרן יכול לעמוד ... קשה לאונן על דרגות?"
גדי ידע, שלא פחדתי ממנו, ולא היה לו אומץ להרים עליי יד. ראיתי, שרצה לצעוק, אך הידיעה, שאנשיו ישנים, מנעה ממנו להרים את קולו.
"הסורים שומעים את צרחותיך ... אפילו אותם לא הבהלת".
בבוקר התנצלתי.
הלכנו לאכול בחדר-האוכל, אחרי שהתפייסנו. הציע, שאיסע אתו לאוגדה, ובדרך נתקלח, ונחליף בגדים במתקן של ה"דודות".
כעבור שבוע, אחר שהגיע קצין נוסף לפלוגה, דיברתי עם המג"ד, שהורה לגדי לנסוע לבקר את הפצועים ושתי משפחות שכולות, ולנוח בחיקה של אשתו.
"זה בגללך ועל אחריותך", אמר גדי.
"לא שם על שום דבר. לדינה ולילדות מגיע".
"אמרתי לו, שאני רוצה לזרוק אותך מהפלוגה, כי איננו מסתדרים, ואתה רק עושה צרות. לא הסכים. כשנקבל תגבורת, תעזוב".
"נדמה לך".
המג"ד אמר, ששמע על מריבות הגיסים, ואינו רוצה להתערב.
"זו אינה מריבה ... גדי שכח, שיש לו אמא, אישה וילדות, וכועס, שהזכרתי לו. הרגתם אותו כשהעליתם אותו בדרגה. שכח, שגם הוא בנאדם ויש לו עוד חובות, ובסך-הכל הוא מילואימניק כמונו".
"הזכר לו".
הבטתי בעיניו, המג"ד חייך, והזכיר לי, שסירב להעבירני מהפלוגה.
"הבנת?"
"היישר".
"חדל שטויות. אף פעם לא דיברת אתי בשפה של הצבא. מתחנף, כדי שאעזור לך לשבור את גיסך?"
"רוצה קפה?"
הלכנו למטבח, והכנתי על ה"כלב" סיר גדול של קפה. מזגתי לשנינו, ויצאנו. ידעתי, שריח הקפה יביא למטבח את מי שנותרו ערים.
"מתי היית בבית?" שאלתי.
"לפני שבועיים. מחכה, שיגיע מחליף. ואתה?"
"בשבוע שעבר".
"מה אומרת אשתך?"
"בוכה, ולי אין ילדים".
"למה?"
"נשוי טרי. בהריון".
"שיהיה במזל".
"אמן!"
"מה עושים עם גדי?" שאלה אילנה.
"מה קרה?"
"לדינה יש טענות. רבה אתו כל הזמן".
"שתדבר עם המג"ד".
"גדי יהרוג אותה".
"שתחליט ... מה היא רוצה?"
"דבר אתה".
"בואי אתי".
"המג"ד מחפש אותך", העירו אותי.
"צריכים להחזיר את גדי הביתה. קצין העיר שלח מברק, שיש בעיות בבית. קח את הג'יפ, והבא אותו הביתה. מבין? אתה אחראי לנסיעה, ולא גדי".
"הוא יודע?"
"לא. ישן, ולא הערתי אותו".
"מה קרה?"
הגיש לי את המברק, שלא פירט דבר.
"אל תטלפן. קח את גדי, והבא אותו הביתה. אם אין בעיות - חזרו בעוד יומיים. בכל מקרה - אנסה לטלפן אליך מחר בליילה.
"אל תיתן לו לנהוג. לא רוצה עבירות תנועה והסתבכויות בדרך ולא ביקורים אצל משפחות ואצל פצועים.
"אגיד לו, שאסור לו בפקודה".
שקעתי לתוך אילנה, שבכתה מהרגע שראתה אותי. הפשיטה אותי, וגררה אותי למקלחת. רק אחרי כמה שעות הפסיקה לבכות, ולא עזבה אותי לרגע.
ליטפתי את בטנה, וליקקתי אותה.
"רוצה להיכנס פנימה?"
"הייתי שם לפני רגע".
"לא לזה התכוונתי. רוצה להכיר את הילד?"
"מאוד".
ליקקתי את בטנה הלוך וחזור, עד שדחקה אותי לשכב אתה שוב.
"מקווה, שזה לא מזיק. אני חרדה כל הזמן. לא כמו דינה, שהתמוטטה, אבל די קרוב אליה".
"למה לא תעברי לגור אתה. תתמכו זו בזו. כל מה שתצטרכו. כבר לא איכפת לי. העיקר, שתחזיקו מעמד. מי יודע כמה זמן יימשך הסיוט הזה".
סיפרתי, שאין לנו בעיות להישאר מגויסים, והבעיות בבית, שם מאחור.
"אנחנו מתארגנים, ופותרים בעיות, ומה אתכן?"
"קשה. צריכה לשמור על אמא, על דינה ועל הילדות; לעבוד; וגם לדאוג לך ולגדי. אתה שומר עליו? אמרתי לאמא, שאתה לידו, ומפריע לו להשתגע".
"אי-אפשר לרסנו. הבחור מטורף לחלוטין כשהוא עונד דרגות".
"איך הבאת אותו הביתה?"
"קיבל פקודה, וזהו".
"דינה התמוטטה. לא החזיקה מעמד. חלשה גופנית מאז הלידה, והלחץ מוטט אותה".
"גופנית, אני מקווה".
"זה ביחד. חסר לה הכל, לא רק מין ... בעיקר, תמיכה. למעשה, מעלתם בתפקידכם כבעלים וכאבות, והפקרתם אותנו. דינה לא החזיקה מעמד, ושילמה על כך מחיר בבריאותה. מי יודע מה יהיה המחיר האמיתי של הבלאגן הזה".
הבטתי בה, וראיתי את העצב העמוק בעיניה ואת הדאגה. ידעתי, שאילנה בחורה קשוחה, שגדלה בתנאים קשים, והתגברה עליהם. הצליחה להכניס חשש בלבי. בקושי התגברנו על האויב, אבל אם כך מרגישה אילנה, ודינה התמוטטה - כבר הפסדנו במלחמה. כל מלחמה הנה הפסד למשלמים את מחירה. הפעם אלה לא יהיו רק מי שנפגעו בקרב, אלא כל מי שהותרנו מאחור ובצדי הדרכים.
"אתם שם משחקים בחיילים, ומה אתנו? תלווה אותי בהריון? תהיה בלידה? מי יגדל את הילד, שייוולד? מתי ייגמר הבלאגן?!"
רציתי להגיד לה, שאיני אחראי למצב, אך אילנה ידעה זאת, והאשימה דרכי את כולנו - כיוון שהייתה חסרת-אונים. האם תישבר, כמו גיסתה? גדי לא יסיעני הביתה. לו חשובה הפלוגה. כעת הוא בפלוגה. הוא הפלוגה, ואין מקום בלבו לאמו, לאשתו, לאחותו, לבנותיו ... האם יהיה לו מקום בלבן כשנשתחרר?!
"אל תבכי, חמודה ...".
"כבר אין לי דמעות. גמרתי אותן, והמלחמה עוד לא ...".
"מקווה, שבקרוב ...".
"שטויות. כמו מלחמת העולם - לא תיגמר מהר".
"מקווה, שאת טועה. לא רוצה ללבוש מדים ב'ברית'".
"רוצה, שתהיה ב'ברית'. שלא נצטרך לחפש אותך עם קצין העיר בכל רחבי המזרח התיכון. אל תעשה לי זאת ... מספיק, שהשארת אותי לבד".
"יודעת, שזה לא יפה אבל החלטתי לכתוב. לא רוצה לעודד אותך כי איני יודעת איך. רוצה לספר לך מה כואב לי, ולא איכפת לי שתכעס או תתעצבן. בוכה בגללך כבר הרבה ימים" - כתבה אילנה.
"לא יודעת מה אתה מרגיש כאב בדרך. אני מרגישה אותו (או אותה) בפנים, סוחט ממני כל טיפה, כדי ליצור את מפעלנו המשותף. הילד (או הילדה) הנו הדבר היחיד המשותף לנו באמת; והכל מכמה טיפות שהותרת אצלי. לא צריך להיות לוויתן בשביל זה. רק טיפה אחת וכל מהלך ההיסטוריה השתנה - לפחות לגבינו.
"שכחת את מה שהבטחת ברגע שהסכמת - התחייבת להיות אבא. לא רציתי חייל רק אבא לילדינו. לו היית בקבע - אפילו רמטכ"ל - לא הייתי מכניסה אותך לתוכי כדי שתפרה אותי. רציתי אבא שישחק עם ילדיי ואתי ... ואתה יודע זאת היטב.
"עכשיו אתה משחק בחיילים עם גדי ואני מגורה, וצריכה למצוא תחליפים כי אין לי בבית גבר, אבא, שאני יכולה לסמוך עליו ולשחק אתו.
"יודע שהאומה אינה מעניינת אותי. אף פעם לא דאגה לי, ואיני דואגת לה. יש לי עבודה ויש לי בית ויש לי אימהות ויש לי משפחה. זהו. אין לי שום דבר אחר - לא עם ולא מדינה ולא דגל ולא סמל. הכל נגמר אצלי בשאלה עם מי אשחק הליילה ומי ישחק אתי.
"עונתי צועקת בגלל שלא סופקה כפי שהתחייבת ... ואף אחד חוץ ממני לא יכול לפטור אותך מהתחייבותך; ולא אשחרר. נשבעת.
"מטורפת מרוב גירוי ומרוב פחד ומרוב אי-סיפוק ומרוב מתח ומרוב דאגה.
"הולכת ברחוב כשחוזרת מהעבודה, ורואה את כל הגברים הצעירים והבריאים (תגיד לי 'אל תסתכלי בקנקן' ולא איכפת לי מה אתה אומר כי מעלת בתפקידך ובהתחייבותך) ברחובות בבתי-הקפה בסופרמרקטים בחנויות. למה הם כאן ואתה שם? אפילו לא חושבת על גדי (לא נכון. אפילו אם רוצה להתעלם מאחי המשוגע, דינה אינה מניחה לי ...). רק על כך שאתה שם (זוכר שקראו לזה אי-שם?) וכאן כולם עושים חיים - פרט לי. עומדת בתור בסופר והם דוחפים ... באוטובוס אינם מפנים לי מקום ישיבה.
"לא צריכה ... צריכה רק אותך כאן לידי.
"בכית אצל המ"פ ונזכרתי בקטע של הנביא ירמיהו - שקראנו המון פעמים לבד ויחד - 'אל תבכו למת ואל תנודו לו בכוּ בכוֹ להולך כי לא ישוב וראה את ארץ מולדתו'. זוכר?
"מרגישה שהלכת, ומי יודע מתי תחזור לארץ הולדתך, וחוששת מה תמצא בה.
"אומרים, שאנחנו צריכות להיות גיבורות כדי לתמוך בכם. למה? מי גייס גם אותי?! הסכמתי?! אמרתי לך לא ללכת. רציתי, שתישאר אתי, ותשלים את מה שהבטחת לי.
"למזלי הצליח לנו. עכשיו אני עומדת מול שוקת שבורה - הריון וחס וחלילה לידה בלי בעל לצדי ... ולא הסכמתי לזה מלכתחילה.
"כמו שאמרתי לך מעלת בתפקידך כבעל וכאב, והפקרת אותי.
"כועסת.
"לא רוצה להגיע למצבה של דינה. אני הרה ודואגת לילדנו - כרגע הוא הדבר היחיד שנותר לי ממך פרט להבטחות ולזיכרונות. צריכה להיות חזקה בשבילו ואין לי מאיפה לגייס עוד כוחות. אין לי ...".
הכרתי את כתב-ידה המסודר והנטוי מעט קדימה ואת נטייתה לקשט כמה מהאותיות, ולדלג לפעמים על סימני פיסוק. ליטפתי בעיניי כל אות שכתבה כאילו התייחדתי אתה דרכה. ישבתי בפינת השולחן הגדול בחדר-האוכל הריק, ואחזתי בשתי ידיי את פניי, מול מכתבה, שהיה על השולחן, ובכיתי, כי התגעגעתי, וידעתי, שאילנה צודקת. הבטתי במעיל הכבד, שכיסה אותי, בכובע-הגרב המרופט שעל ראשי, שלא נחפף כמה ימים, במדיי, שהצחינו משמן, מרטיבות ומשמן רובים, בנעלי, ששובל של בוץ שחור וכבד דבק אליהן, וברוס"ר, שחבט בגבי כל אימת שזזתי. נראיתי עלוב-נפש - כמו באיורים, שראיתי בספרים על החיילים במלחמת העולם הראשונה במערב, שלא היה בו כל חדש. ניסיתי לדמיין את פניה של אילנה, את שדיה, את בטנה, את ערוותה, את ישבנה, את ירכיה, את שוקיה ואת כפות רגליה, וראיתי רק דמעות.
אפילו לא חשבנו על שם לילדנו. מה יקרה אם יקרה לי משהו ... ואם זו תהיה ילדה, מי ימשיך את השושלת? למה, לכל הרוחות, לא שמעתי בקולה, והלכתי אחרי גדי?!
"אתה התורן?" שאל המג"ד, "דווקא אותך אני צריך למצוא כאן?!"
הביט בי, והנמיך את קולו.
"קרה משהו?" שאל.
"לא. קיבלתי מכתב מאשתי".
"אין לי אומץ לקרוא את מה שאשתי כותבת לי".
הבטתי בעיניו, וראיתי שבכה, כמוני, אך בלי דמעות. כנראה, בדרגתו ובמעמדו אסור, שייראוהו בוכה.
"רגע ...", אמרתי, וניגבתי את פניי. "רוצה קפה?"
"בוא נברח אל הקפה. חבל, שאין כאן ויסקי".
"רוצה?"
"ואם יקראו לי ...".
"למה אין לך 'עוזי'?" שאל ארי, אחיה הצעיר של אילנה.
"היה לי, והחליפו לנו. זה רוס"ר - רובה-סער. 'עוזי' הוא תמ"ק - תת-מקלע".
"לגדי יש אקדח. נתן לי לשחק אתו".
"רוצה להעלות את הרוס"ר הביתה?"
ארי חייך, וקיפץ במדרגות כשהוא אוחז בנשק כפי שראה בסרטי פעולה בטלוויזיה. כשהגענו לדירתנו, לא החזיר לי את הנשק.
"למד אותי לירות".
"מה פתאום?"
"אני רוצה".
"אולי אלמד אותך לפרק את הרובה".
"אמרת, שזה רוס"ר ולא רובה".
"רוס"ר זה רובה-סער. סוג של רובה".
אילנה הייתה בעבודתה, וחיפשתי את מפתחותיי בעשרות כיסיי. נכנסתי לדירתנו, וארי הלך אחריי בגאווה עם הנשק.
"איפה המחסניות עם הכדורים?"
"בתרמיל, כדי שילדים כמוך לא ישחקו בהן".
"אפשר לראות כדור?"
"לא. רוצה לפרק את הרובה?"
"גדי נתן לי לירות באקדח שלו".
"גדי טיפש".
"אספר לו, שאמרת".
"אגיד לו בעצמי כשאחזור למוצב".
הלך עם הרובה אל המקרר, וחיפש משהו לזלול. אילנה אמרה, שאחיה רעב תמיד - כמו גדי.
"פעם אפילו הפשטתי את ארי לראות אם הם דומים".
"ומה התשובה?"
"כמובן".
"שים את הנשק על הרצפה. לא איקח ממך את הצעצוע".
ארי סירב, והמשיך לשאת בגאווה את הנשק. אילנה אמרה, שסיפר לכולם, שלימדתי אותו לפרק ולהרכיב רובה, וחבריו לכתה קינאו. אחדים סיפרו, שאבותיהם חזרו מהצבא עם ציוד צבאי, והם בדקו אותו עם אבותיהם. רק ארי סיפר, שפירק והרכיב רובה, וזה העלה את ערכו בעיני חבריו - כמעט כמו העובדה, שירה באקדח של אחיו. אילנה אמרה, שבגלל זה אפילו רקד עם מלכת כתתו, שיש לה כבר שדיים קטנים.
"אמרו, שאני משקר. סתם קנאים".
"כשתגדל, יימאס לך לירות".
"גדי אמר, שהוא אוהב לירות".
"גדי ... אל תהיה כמו גדי".
"למה?!"
"כשתגדל, תבין. כל אחד יכול לירות. לא כל אחד יכול ליהנות מספר, או מתקליט".
"זה בשביל בנות".
"ובנות זה בשבילנו".
"בגלל זה?"
"בגלל שהן נחמדות - כמו אימא ואילנה ודינה וחנה".
"בנות זה רק בשביל לעשות ילדים".
"אתה יודע, שעוד מעט תהיה עוד פעם דוד. אילנה מבשלת לנו ילד, או ילדה".
"היא לא מבשלת אותו. היא בהריון".
"באיזו כתה אתה?"
"כתה ד'".
"לומד אנגלית?"
"כן".
"יכול לקרוא מה כתוב על הרובה?"
התקשה מאוד לקרוא את החריטה.
"כשתיגמר המלחמה, אתחיל ללמד אותך אנגלית, ארי. אתה צריך לדעת לקרוא יותר טוב".
"רוצה ללמוד כדורסל. גדי הבטיח לי".
"אם תלמד אנגלית, אלמד אותך כדורסל".
"צלם אותי עם הרוס"ר".
"כדי שיאמינו לך?"
"בשביל מה הוא צריך לדעת לפרק רובה?" קבלה אילנה.
"רק כך יכולתי לפרוק מעליו את הנשק".
"גדי קלקל אותו, ואתה ממשיך".
"דרך אגב קלקולים. דברי אתו על הריון. הוא צריך לדעת".
"התקלחתי אצלם, והוא ראה את הבטן, ולא שאל דבר. חשבתי, שהוא יודע".
"כנראה, היה המום מהציצים שלך. הוא גבר".
"אתה חולה".
"דברי אתו, והביני מה הוא יודע. עדיף שילמד ממך ומדינה מאשר מהפה המלוכלך והסוטה של גדי, למרות שהם דומים, או של חבריו לכתה".
אילנה לא ענתה לטלפון, שצלצל הרבה פעמים, עד שנמאס לי. אחרי צלצול עשירי, החלטתי לחייג, למרות רצוני, לביתה של דינה. אילנה ענתה בקול מנומנם, שניכרה בו הפתעה.
"איך ידעת, שאני כאן?"
"לא ענית בבית. רציתי להשאיר הודעה".
"משוגע. השעה שתיים. זה ליילה. יודע? תעיר את כולם. מה קרה?"
"לא כלום".
"שקרן. מלא-כלום כזה אפשר למות. איפה אתה?"
"בבית-החולים".
"תפסיק. אין לי כוח לבדיחות".
"זו אינה בדיחה. איתן לך את האחות, שתסביר לך".
"אל תזוז מהטלפון!"
"הפגז הסורי נחת ללא התרעה על חדר-האוכל. אחרי רגע הגיעו עוד פגזים. חטפנו. המוצב כוסה באש ובעשן. הודעתי לגדוד על הפגיעה, ופגז זעזע את העמדה. כשהתעוררתי הייתי על אלונקה, קשור וחבוש".
"מה קרה?"
"כלום", אמר החובש.
"למה אני כאן?"
"שברת רגל".
"זה הכל? המה-שמו בסדר? לא מרגיש כלום".
"רק הרגל וכמה פצעים. עד החתונה זה יעבור".
"התחתנתי כבר".
"למה מחכים?" שאלתי את הרופא
"לאמבולנסים מהחטיבה".
"מי עוד חטף?"
"כמה אנשים", אמר, והפנה את גבו אליי.
"איפה אנחנו?"
"בבונקר".
"למה אין אור?"
"הגנרטור הלך בהפגזה".
"מי עוד?"
הדוקטור זז ממני. כנראה, הלך לטפל במישהו, או לנוח לרגע ליד מישהו, שלא יבלבל את מוחו.
"היי, מי עוד נפצע?" צעקתי.
"שתוק!" היסה אותי הרופא.
"לא רוצה. מגיעות לי תשובות".
ניגש אליי, וכרע לידי. וסימן לי באצבעו לשתוק. כעבור כמה דקות חזר אליי, וכרע לידי.
"שישה פצועים", לחש, "גדי פצוע קשה. שתוק!"
הניח את ידו על מצחי.
"הזמנתי מסוק. מקווה, שינחיתו אותו. אם לא - יטיסו אתכם מנפח".
"גדי, מה קרה לגדי?"
"בטן, גב, רגל. תפסו אותו מחוץ לבונקר עם עוד שניים. מזל, שלקח עליו מכשיר-קשר".
"היו לכם הרוגים?" שאלה אילנה.
"לא".
"תודה לאל".
"גדי נפצע".
"לכן, שאלתי על הרוגים".
"קשה".
"להעיר את דינה?"
"לא כדאי. תני לה לישון. לפחות, הליילה ...".
"אימא כאן".
"יופי. בבוקר, קחי מונית, ובואי עם דינה".
"היא מיניקה".
"לא תהיה ברירה. שאימא תבוא אתכן".
"אתה משקר?"
"לא. אף פעם לא בדברים הללו. ראיתי את גדי. דיברתי אתו".
"מה קורה?" שמעתי את דינה, "למה את לא ישנה?! מה את עושה בטלפון?! קרה משהו?"
"רק זה חסר לי כעת", אמרתי לאילנה.
"מה קורה?" שאלה דינה.
"אנחנו בבית-חולים".
"רוצה לדבר עם גדי".
"לא יכול להגיע לטלפון. דיברתי אתו בערב ... חמודה, הוא ייצא מזה. מבטיח לך. גדי בחור חזק".
"אל תנתק. רוצה לשמוע מה קרה".
"חטפנו. הפגזה. נכנס לי ברגל. גדי חטף יותר. בדקתי. הוא בסדר. שוכב בחדר לידי. ביקשתי לעבור לחדרו. בבוקר בואי לכאן עם אילנה".
"לספר לאמא?".
"תני לאילנה ...".
"הייתה לי הרגשה רעה מאז שבאתם".
"לא היה לנו מזל".
"מקווה, שרק זה".
"חמודה, תני לי את אילנה".
הזכרתי לאילנה את חברי, נהג המונית, והצעתי, שתשאל אותו על מונית גדולה, כיוון שרצו לבוא גם עם אמה, כדי שתטפל בבנותיה של דינה. הזכרתי לה, שרשמה על פתק בארנקה את שמו את מספר הטלפון שלו.
"להביא את ארי?"
"למה?!"
"מי ישמור עליו?!"
"יאללה, שיבוא. אולי זה ירפא אותו מהרצון להיות חייל".
ה"דודות" והצבא דאגו לחדר במלון לדינה ולאילנה. אמה נדחסה עם ארי לתוך החדר. ממנו ניהלה אילנה את המאבק להעבירנו לירושלים, ונכשלה, כיוון ששוחררתי עם גבס ועם קביים לבית-הבראה צבאי. הרופאים החליטו להשאיר את גדי תחת חסותם, והסבירו, שעדיין לא כדאי לטלטלו.
שכרנו דירה לא-הרחק מבית-החולים, ורכב צבאי הסיע מדי פעם את דינה ואת אמו של גדי לבית-החולים. שבוע אחרי ששוחררתי מבית-החולים, הסתלקתי מבית-ההבראה הצבאי, כדי לבקר את חבריי הפצועים ואת גיסי. מתנדבות, חיילות ואפילו רופאים ציירו על הגבס שעל רגלי, וקישטו את קביי. נראיתי מוזר בתוך המסגרת הצבעונית.
גדי הביט בי, ולא אמר מלה. דינה אמרה, שאינו מדבר כלל, ורק כועס.
"כנראה, מרגיש, שהפקיר את המוצב", אמרתי. "צריך להביא את המג"ד, שיסביר לו. הצבא לא עומד כולו על גדי אחד".
"איפה תשיג את המג"ד".
"אלך לר"ם/2 לטלפן".
"חכה רגע, משוגע. לאן אתה רץ?"
כשיצאנו מהחדר, אחזה בי אילנה, והחלה לבכות. עצרתי, ומחצתי אותה אל הקיר.
"קשה לנו, לכולנו. עכשיו יש עבודה לעשות, כדי להחזיר אלינו את גדי ... שלא נאבד אותו".
"לא יכולה להתאפק. לפחות, לא בכיתי בחדר שלו".
"את גיבורה, אבל צריכים עוד קצת. רק עוד קצת ... גדי צריך ...".
אחזתי בראשה, וליטפתי את שיערה, את פניה, את צווארה ואת שדיה. הכנסתי את ידי מתחת לחולצתה, וליטפתי את בטנה.
"כל כך רציתי ללטף את הבטן".
אילנה בכתה, וליקקתי את בטנה, עד שאחות העירה לנו, שחסמנו את המסדרון.
"יש שם חדר פנוי, בקצה המסדרון. לכו אליו. בטח אתם צריכים ... זה בסדר. זה החדר שלי ...".
"תודה, אבל הוא צריך כיסא גלגלים. לא יוכל להגיע עם הקביים".
האחות הביטה בנו, והלכה לחדרה.
"בואו!" אמרה כעבור רגע, "שבו כאן. הזמנתי לכם כיסא גלגלים".
"תודה", לחשה אילנה.
"שום תודה. יש לי שם בן ובעל".
אילנה פרצה שוב בבכי.
"אחיה שוכב שם", אמרתי.
"סגרו את הדלת, ותהיה לכם פרטיות. ייקח להם, לפחות, רבע שעה עד שיביאו כיסא. אבדוק, ואזרז אותם. לאן אתם צריכים להגיע?"
"ר"ם/2", אמרתי.
"למה?"
"צריך לטלפן לגדוד".
"לא צריך את ר"ם/2. אפשר להתחבר מכאן למרכזייה הצבאית".
הקביים נפלו מידיי מרוב הפתעה.
"עושה זאת כדי לדבר עם בעלי. הוא במפקדת החטיבה המרחבית. הבן שלי טנקיסט, ולא יכולה לדבר אתו".
"מה שמך?"
"לא חשוב".
אילנה חיבקה אותה, והתפרצה שוב בבכי. האחות הושיבה אותה, ליטפה את ראשה.
"באיזה חודש את?"
"חמישי".
"שמרי עליו", אמרה, וליטפה את בטנה, "על שניהם ועלייך".
כשיצאה, התחלתי לבכות.
"המג"ד אמר, שיגיע כשייצא הביתה, וידבר אתו", אמרתי לדינה.
"מתי?"
"כשיהיה לו מחליף. זה לא פשוט. הם ב'מובלעת' - עדיין היכן שחטפנו".
חיבקתי אותה, ודינה נישקה אותי בחום.
"דינה מקנאת בי?" שאלה אילנה, "בגלל שנפצעת לא קשה".
"לא יודע, וזה אינו חשוב. עכשיו אנחנו צריכים לעזור להם - בלי שום חשבון. יכולה להבין, שהיא מודאגת".
"אינה מבינה, שאצלה זה נגמר. זהו. אותך עוד ייקחו חזרה".
"הלוואי".
"השתגעת".
"אם ירצו לקחת אותי, סימן שהחלמתי".
"לא נותנת לך ללכת. יצטרכו להרוג אותי לפני כן".
כשרחצה את פניי מזיעה, אמרה, שצריכים לברר מה שמה של האחות הנדיבה.
"לכי חזרה, וראי מה כתוב על דלתה".
"איני זוכרת איך להגיע אליה".
"ללכת אתך?"
"בשום פנים, לא! באיזו מחלקה היא הייתה?"
"נשאל את מי ששלחו לנו את כיסא הגלגלים. חושבת, שהם יודעים".
עד שהוכרזה הפסקת-האש, הסתובבנו בבית-החולים, וחיפשנו את האחות - לשווא. כשנה אחרי המלחמה, התנפלה עליה אישה מבוגרת, וחיבקה בחום רב ובשמחה את אילנה ואת הילה, בתנו. היינו בכנס של פצועי המלחמה עם הצוותים הרפואיים במלון מפואר בצפון. אילנה המופתעת ניסתה להשתחרר מהחיבוק של האישה הזרה, וכמעט התעלפה. זו הייתה האחות.
"איך קוראים לך?" מלמלה, ואחזה בידה של האישה, "חיפשנו אותך, ורצינו להודות לך".
"זו התודה!" אמרה, "ילדה חמודה".
הצביעה על הילה, שהייתה בזרועותיה של אילנה, והחליקה על שיערה המתולתל.
"מה עם אחיך?"
"נשאר משוגע".
אילנה אחזה בידה, וניסתה למנוע ממנה ללכת, עד שאשוב מהשירותים.
"שכחה להגיד לי את שמה", אמרה כשהצטרפתי אליה.
"מי?! על מה את מדברת?!"
"האחות".
"ראית אותה?! איפה?"
"כאן. הלכה לפני רגע, ולא אמרה לי את שמה".
לקחתי ממנה את הילה, והרכבתי אותה על כתפיי. צלעתי לעבר דינה, שתמכה בגדי, ומשכה את שתי בנותיה. הילה דרבנה אותי בקולות של דהרת סוס, שלימדה אותה אילנה, כששרה לה את השיר, "רוץ בן-סוסי".
גדי הניף את מקלו ברחבה, והחל להסתייף אתי.
"אמרתי לה, שהוא נשאר משוגע", אמרה אילנה.
"מה?"
מקלו של גדי חבט בבטני, כשדעתי הוסחה, וכמעט איבדתי את שיווי משקלי, והפלתי את הילדה. הילה השמיעה קול צהלה, כיוון שחשבה, שרציתי להצחיקה, ואילנה מיהרה לתופסה.
"סוס!" צרחה הילדה, "רוצה סוס!"
"אני הרה", לחשה אילנה, כששכבנו בחדרנו במלון.
"שמעת מה אמרתי בליילה?" תמהה בבוקר, כשירדנו במעלית לחדר-האוכל.
"לא".
"יש לנו עוד ילד. אני בהריון".
נשענתי אל דופן המעלית, והתחלתי לבכות.
"ממתי?"