מותו של סגן הדר גולדין במבצע צוק איתן, היה אחד הרגעים הקשים של תושבי ישראל, החרדים ומבכים את מותו של כל חייל.
סגן גולדין היה אח תאום, והסיפור על האח התאום שלו, שבניגוד לציפיות, לא חש את רגע המוות של הדר, התפרסם ועורר עניין רב, כשלעצמו.
בקרב מי שמתעניין במיסטיקה, כמוני, גם עניין החוויה החוץ גופנית של מי שמת מוות קלינית, מוכרת. גם פה יש אנשים שברגעים כאלה חווים מן התעלות רוחנית ומרגישים שנשמתם אכן משתחררת מהגוף הפיזי – ויש שלא מרגישים דבר.
אני חושב שבדיוק כמו שהאנשים מתחלקים לשתי קטגוריות - למי שמרגיש משהו ולמי שלא – ככה הם גם מתחלקים למי שמאמין ולמי שלא.
בתור מי שמאמין, יש לי מצבור של אירועים, בשתי הקטגוריות: הרגשה לגבי אירוע טראומטי שקורה למי ממכרינו או קרובינו ומוות קליני המלווה בחוויה חוץ גופנית.
האירוע המשמעותי ביותר, לגבי תחושה אל-חושית, מה שאפשר לקרוא לה גם טלפתיה, קשור לאמי. ברומניה, ארץ הולדתי, כשהייתי ילד ושאלו אותי לשם משפחתי, השם פרקש, שהיה שמה של אמי, הדליק מיד נורה אדומה בקרב המבוגרים והם זכרו את מקרה הרצח של אחותה של אמי, שאירע באותה עיר. שני שודדים חנקו אותה למוות בביתה. באותו זמן אמי גרה בעיר אחרת, מרוחקת משם, ברומניה. בדיוק בזמן הרצח היא פתאום חשה חנק נורא ולא יכלה לנשום. היא ממש הייתה מבוהלת ורק מאוחר יותר הסתבר לה שזה היה קשור לרצח אחותה, שהייתה קשורה אליה מאוד. יש לציין שאמי לא סבלה אז משום מחלה וגם לא עישנה, דבר שכן התחילה לעשות אחרי מות אחותה, מסיבות מובנות. יש גם לציין שאמי, אבי או משפחתי לא היו מחסידי תורת הנסתר או חקר תופעות פראפסיכולוגיות. תחומים אלו היו רחוקים עבורם כרחוק מזרח מהמערב. בכל זאת, אמי סיפרה על האירוע הזה בהתרגשות רבה, מתוך החוויה האישית החזקה שלה.
כמובן שלגבי חוויות של מוות קליני, מקרים רבים מספור התפרסמו בכלי התקשורת בארץ ובעולם. מסתבר שכמו שיש אנשים מאמינים ולא מאמינים בזה, ככה גם יש אנשים שחווים זאת ויש כאלה שלא חווים דבר במקרים דומים.
מבחינה אישית, מה ששכנע אותי ביותר, להאמין בכל התחום הזה, הייתה הדודה שלי, שהגיעה מרומניה אחרי שאנחנו עלינו לארץ. היא טענה שיש לה יכולות פראפסיכולוגיות ואני בדיוק קראתי אז את החוברת הפראפסיכולוגית, "עולם המסתורין" בעריכתה של מרגוט קלאוזנר, הידועה. כתבתי למערכת הירחון וענו לי שאנו מוזמנים לבוא לכתובת מסוימת בתל אביב (גרנו אז בירושלים) כדי להשתתף בסיאנס.
הצעתי לדודתי, שבקושי ידעה אז עברית (ולקרוא עברית לא ידעה בכלל) ולא הכירה בארץ ממש כלום, לנסוע למקום. באותו זמן לא ידעתי דבר וחצי דבר על מרגוט קלאוזנר, שהייתה, כידוע, בעלת אולפני הרצליה ואישה רבת השפעה בישראל. היה זה אך טבעי לתקופה ההיא, שלא הייתה בה תקשורת כמו היום וגם אני, בתור מי שבילה את כל נעוריו באילת, עד לצבא, והתגוררתי רק חודשים מספר בירושלים, לא יכול היה לדעת הרבה יותר. נסענו לתל אביב והגענו לכתובת. מרגוט קיבלה אותנו בביתה ואמרה שהיינו צריכים להגיע אתמול בערב, כי הסיאנס כבר התקיים. בכל זאת נאותה לכך שדודתי תקרא לה בכף היד. להפתעתי הרבה, דודתי אמרה לה (ברומנית כמובן ואני תרגמתי) דברים שלי לא היה מושג מדוע אמרה אותם, אבל מרגוט הבינה בדיוק במה מדובר ושיתפה אתה פעולה ואף שאלה שאלות שעליהם קיבלה תשובות, שנראה בעליל הרשימו אותה. היו אלו בעיקר דברים הנוגעים לעסקים ולכסף ולחו"ל, שמאוד הרשימו את מרגוט, עד שהתקשרה לאביבה סטן, שהייתה שותפתה לירחון וביקשה ממנה לסדר לה ראיון בעיתון.
עד היום איני מבין כיצד יכלה דודתי לומר לה את כל הדברים הללו ומבחינתי אין שום סיכוי שבעולם שהיה לה איזה ידע, ולו קלוש, לגבי מרגוט.
בנוסף, מניסיון אישי אוכל לומר, שחוויות ההתעלות של מוות קליני, מוכרות לי מתוך שהתעמקתי בספרי מיסטיקה רבים וחוויתי אותן בעצמי. המדע החדש, מדע הקוונטים כבר הוכיח שהדברים אינם כפי שהם נראים ובתחום הנסתר מעינינו התופעות הפראפסיכולוגיות הן בהחלט אפשריות!
