לפני למעלה משנה הלכה לעולמה אמי זהבה רבי, לבית לנדאו. בי"ט בסיוון תשע"ג נפטרה ולמחרת בכ' בסיוון (29 במאי 2013) הובאה למנוחות בקיבוץ גבע בעמק יזרעאל. היא נולדה בפולין, שרדה את השואה ניצולה מכל בני משפחתה שרובם נספו. עלינו ארצה מפולין ב-1957 ולאחר שהות קצרה בקריית שמונה נקלטנו בקיבוץ גבע. הייתי סמוכה למיטתה עד יום מותה, ואני מעלה על הכתב את הימים האחרונים ששהיתי בגבע לסעוד אותה בחליה. יהי זכרה ברוך. התלבטתי אם לפרסם דברים אלו, שנועדו ליום השנה לפטירת אימי, אך לאחרונה קראתי דברים אלו באירוע ספרותי, והקהל עודד אותי לפרסם את הדברים.
שבועיים לפני שאימא שלי הלכה לעולמה הגעתי לקיבוץ גבע להיות קרובה אליה, לטפל בה, ובעיקר לעזור לאחי יונה שגר בקיבוץ וטיפל בה בשלב האחרון לחייה. לא ידעתי כי באותה תקופה התבַּייתו בגֶבע ינשופים, ומדי פעם מצאו את משכנן ליד חלונות החברים. כך מצאתי עצמי מדי לילה מייחלת לעצום עיניים, לתחזק כוחות לפני בואי לאימא שוב - וגוזלי הינשופים בשלהם... מדי לילה הם פצחו בקריאות מזמור בקולי קולות להצהיר קֳבַל עם ועדה - הנה אנחנו כאן.
תאמינו לי, אם אי-פעם רציתי לרצוח מישהו או היו בי כוונות זדון כלשהן הן כולן הופנו לעבר אותם הינשופים.
שאלתי את אחי יונה, האם אינו שומע את קול הינשופים בלילות ושנתו כל כך שלֵמה... יונה הסתכל עליי בתדהמה - אילו סיפורים את ממציאה... הוא ישַן כל לילה שנת ישרים!
בזה לא מסתיים סיפורנו, סיפור הינשופים, כי בבוקר מוקדם מאוד והנה - זימרה חדשה בוקעת והיא זִמרת היוֹנים, התוֹרים, ואין מושיע.
אחיותיי לאה ובתיה הגיעו לקיבוץ בגלל מצבה של אמי, ואני מספרת להן את נפלאות הלילה והבוקר, לפחות שנהיה כולנו כבר בצרה זו, אבל הסתבר לי מהר מאוד כי גם עליהן זה אינו משפיע. רק אני שומעת את הציפורים.
כך עבר שבוע. יצאתי להפסקה קלה הביתה לקחת ציוד נוסף וחזרה לקיבוץ, לאימא.
ומה בעניין הינשופים?
הינשופים - המשיכו מידי לילה בשלהם, ובבוקר תורם של התורים.
אמרתי לעצמי: לא משעמם בקיבוץ...
אני מקבלת סימפוניה שלימה בלילה. ידעו שאני אוהבת קונצרטים, וסידרו לי מסע הופעות שלם של ינשופים ויונים. כך כל לילה.
מסכנה עירונית שכמוני!!!!
היום האחרון מגיע. אחרי הצהריים מודיעים ליונה שזהו, נגמר הכל. המסע של אימא הסתיים.
כמה מוזר, אנו הכנו עצמו למצב זה ובכל זאת קבלַת ההודעה הממה אותנו.
ההכנות להלוויה השכיחו במקצת את ההלם וריככו אותו.
אותו לילה, לאחר ההלוויה, חיכיתי כהרגלי לסערת הינשופים ולבוקר חיכיתי להמיית התורים, והנה - שקט.
לא נשמע כל ציוץ, לא נשמע כל רעש.
הדְממה צָעקה ממש, ובדממה זו אף יותר קשה היה להירדם. האם הציפורים ידעו, האם הציפורים באו לשבת עימנו עד היום האחרון?
הסברים- אַיִן.
באתי להיות עם אמי בשלבי חייה האחרונים. הציפורים היו שותפות למעמד זה ולילה לילה הן השמיעו לי קריאות הזדהות עם מצבה של אימא. עכשיו הן בחרו בדממה כדי לבטא השתתפות בצער.
לא נותרו להם ציוצים ולי לא נותרו מילים. הבנתי שהציפורים יודעות את נפש האדם, ואם נכונות האמונות העממיות הן באות גם לבטא את השתתפותן בכאב.
נשאלתי: האם יש נחמה בציוץ הציפורים? נחמה שלמה בוודאי שלא. אולי יש בזה חצי נחמה.
