על-פי הכתוב בגב הספר, זהו ספרה השני של גבי זיו והוא כתוב באותה הצורה כמו הראשון, ובו היא מביאה אם בהיחבא ואם בגלוי אך בדרכה את קורות חייו של אביה, הוא יוּרי. כך כתוב על גב הספר על האיש שקורות חייו החלו בזמן אחר והתרחשותם מתוארת בארץ אחרת. כך כתבה גבי זיו את הדברים, ואני רוצה לומר שכתבה "באותו סגנון", אבל ייתכן שזהו אנטי-סגנון. שמא נתקלתי כאן בהתנכרות לסגנונות, בניכור ליפיוף של כתיבה, בהתרחקות מזרימה של טקסט כמקובל - טקסט שלא עלה בידי וגם לא רציתי, אילו יכולתי, להגדירו כסגנון כתיבה רגיל. כי למה למסגר אותו, למה לנסות ליטול ממנו את השוני, את היותו אחר. רוצה לומר, את הייחוד שבו. לאחר הכול, הנה אני משתמש בתור כלי במילה הזו, זהו הסגנון בו בחרה לכתוב עד כה את ספריה, וגם אם יש בכך משום הימור, זוהי בחירתה וכך כתבה.
"שעת בוקר. ילד קטן מדשדש על שפת אגם. נותן יד לאבא ויד לסבא. מפעם לפעם הם מניפים אותו באוויר. הילד הקטן צוהל בשמחה. "עוד פעם", הוא מבקש. סבא ואבא מחייכים ומניפים אותו פעם נוספת" (עמוד 7). כך זה מתחיל, במין חלום רחוק של מישהו אחר, שאולי אף הוא בקושי רב זוכר משהו מעבר לתמונה הזאת. כך זה בא, בציור של קווים דקים, בהירים בצבעם, כמעט מחוקים. כמו הבזק. כי לאחר הכול זה גם אינו הזיכרון של המחברת. זהו עדיין הזיכרון של מי שגדל ונעשה אביה. של הזיכרון של מי שהיה ילד בשם יוּרי, שם ברוסיה. כך מתחיל סיפור אגדה, כפי שכתוב על גב הספר. סיפור אגדה בהיותו חלום חיים של מישהו אחר. ואולי אגדה יותר מכול, בהיותו כתוב כפי שגבי זיו כתבה אותו.
התרגשות וכמו שהרבה פעמים מתחיל סיפר אגדה, כך פוגש כאן יוּרי לראשונה את עיניה של הילדה נינה. הם כבר בני אדם צעירים. הדברים בספר קורים מהר. משורה לשורה יכולות לחלוף שנים. צריך להיזהר שלא למעוד את השורות.
"'היום יבואו אלינו אורחים מהעיר הגדולה', מספרת אם ליורי". "הוא מתרגש".
"עם ערב כִּרכָּרה נעצרת ליד ביתם. מתערבבים האורחים מהעיר הגדולה. נשאבים לשמחה המשפחתית הרועשת".
"ביניהם נינה, עומדת. צופה בסקרנות בנעשה. קטנת קומה. עיניה החומות גדולות וגלויות. שערה השחור גולש על כתפיה. שמלה נאה לגופה".
"לפתע פוגעות עיניה באלו של יורי. שוב נדם העולם. הקרבה עוטפת אותם ברכות. בצעדים מדודים נעים איש לקראת רעהו" (עמוד 21).
כך היא כותבת, גבי זיו. כך נמשך הספר. משפטים קצרים. נקודות. שורות חדשות. כתיבה מלאת מעצורים, שלא פעם נוטעת ניכור מסוים, ריחוק כפוי. זה לא מקל, אך זה מכניס את הקורא לקצב קריאה אחר. לריכוז אחר. אך אני סבור שאין זה מקרה. הן מוגדר הספר כסיפור-אגדה ובעקבות זאת אני יכול להניח שהיא מסכימה עם ההגדרה. המרחק מן הדברים המסופרים הביא אולי את המחברת לחוש כך. לאחר הכול אלו הם שביבי זיכרון שאינו שלה. היא שולפת גלויות ותמונות מתוך מוחו של אחר. שביב אחר שביב, תמונה אחר תמונה. ודומה שבכל תמונה שנשלפת יש כבר דמות חדשה. סבא. אבא. אימא. והנה
האח הגדול איגור. אבל מעל כולם נינה. הולכת ושבה נינה. נינה היא אהבה. בלעדיה לא ייתכן סיפור האגדה.
תמונות מוזהבות אלא שהאירועים, המלחמה, הגיוסים שעושה המדינה הגדולה, מרחיקים את יורי מהבית ומנינה. נינה נעלמת. קרקס שעבר בעיר צירף אותה אליו וניסה לאמן אותה. האב עקר את שיניו ופיו נעשה חשוך, כדי להתבגר ולהִתחלּות כדי שלא יגייסו אותו. יורי נשלח לפנימייה של השלטון האפל ושם הוא חווה השפלות ודיכוי. ואז הוא שומע שנינה שבה לביתה לאחר היעלמותה. הוא רוצה לפגוש אותה ומביא עצמו כך או כך אל העיר שהייתה שלה.
"הוא נכנס בצעד זהיר ומביט סביבו, בין הרהיטים המגולפים והתמונות המוזהבות. נינה ואמה הלבנה יושבות בחדר הדומם, בוהות בחלל. גלילי צמר ורקמה פרומה מתגוללים על הרצפה.
"נינה נושאת עיניה נדהמת, מבטה נרגש.
"היא מושיטה זרועותיה בהיסוס. יורי אוסף אותה לחיקו. הלב דופק בפראות והנפש מסתחררת. דומיה כבדה עוטפת את החדר" (עמודים 45-46). יורי נעשה איש צעיר ואביו החולה זקוק לטיפול מציל, והוא מרחיק עמו לאיטליה. האב לא שורד וגווע בדרך, ויורי ממשיך לשם מתוך כוונה לחזור אליהם. אל משפחתו ואל נינה. אבל גם לשם מגיעה המלחמה. גם שם תוקפות העוולות. הוא רק יהודי קטן בתוך כל אלה, שוב הוא נוכח בכך. אך הוא מחליט להישאר תקופה וללמוד, על-אף צלו הכבד של הרוע הפושה באותן שנים של המלחמה הגדולה. כי אל מה יכול היה לשוב.
מתהפכים על עצמם ובינתיים נעלמת אמה של נינה. היא נמצאת לבסוף ללא רוח חיים. נינה נחלשת. נינה מועברת לסנטוריום באחד הכפרים של הארץ הגדולה. נינה שוב מרחפת, הזמן מאבד את עצמו. האירועים בעולם ובחיי אנשים מתהפכים על עצמם. קורים דברים בחיי השניים, הוא מכאן והיא מכאן. שני מסלולים שאולי מיועדים בסופו של דבר להתנגש, על-אף כל הקורה בהם.
קטע מקרי, להכרת הסגנון: "שטיחים רקומים מקשטים את הקירות. היא נשאבת לרקמות הצבעוניות. מביטה בתמונת האישה המתה. נדמה לה עתה שעיניה של האישה טובות והיא מאירה לה פנים. היא יוצאת לחצר. מלטפת את השיחים הנבולים..." (עמוד 91)
הספר, כרומן, יכול היה להכיל גם 300 עמודים, אך הוא משתרע על פחות ממחצית המספר הזה. כי זה הקצב. כל הסיפורים כבר סופרו, כאילו אומרת המחברת לעצמה, תנו לי להביא את הדברים בדרכי. בדרכה דימיתי לעתים שאלו הן הוראות משחק או בימוי שכותב תסריטאי דקדקן ובעל ראייה של במאי לשחקנים. תמונות-תמונות, כמעט בלי להזכיר רגשות. אבל אלה הם קרוב לוודאי המהלכים שמכתיב עולם הזוי, מנוכר, מעיק, של שנות מלחמה ארוכה וארורה, שמנתקת את השניים ומובילה אותם במסלולי חיים שונים ומשונים, מפגישה אותם עם אנשים שונים שחולפים בחייהם, מפילה אותם אל תשוקות בשר אך מותירות בתוכם תמיד את הכמיהה זה אל זה.
נינה שוקעת בניקולאי: "ניקולאי מחבק את נינה. היא נשאבת למבטו, חבוקה בזרועותיו. הם שוקעים בין הכרים. היא מאושרת להכיל אותו בקרבה" (עמוד 91) - אבל מעט אחר כך, תהפוכת חיים נוספת: "שעת לילה. נינה שומעת רחש מוזר. היא מסתכלת בחשש. מבטה מתאמץ לקרוע את החשיכה. ניקולאי נעור בבהלה. דמות כהה פורצת לחדר. נינה צועקת. יריית אקדח פורעת את הדממה. הדמות נעלמת" (עמוד 95).
סיפור אגדה ואילו יורי, הרחק ממנה, באיטליה, על-אף שהתנחם בבשרה של אירנה, הוא הוזה אותה: "בחלומו נינה באה לקראתו. שערה גולש על כתפיה. עיניה החומות מסתכלות בו באהבה. גזרתה דקה. הליכתה איטית. היא מחזיקה בידו של ילד קטן. לפתע התינוק רץ אל יורי. יורי נרתע ונסוג לאחור. נינה נעלמת". (עמוד 157)
הנה כך. תמונות בפנס קסם. זה אכן מרחיק את הדמויות מן הקורא, אך כבר אמרו: סיפור-אגדה. ואני אומר גם תסריט של כאוס, של עולם מיטלטל ואפלולי שאין בו מקום להסתגננות, להתיפיפות, להתקשטות. האם זה מה שהיה בלבה של המחברת? ספרה הראשון לא מוכר לי ואיני יכול לומר זאת בבטחה. אם הנושא שם אותו נושא או דומה לו, אזי תחושתי מתחזקת. לא כל קורא יתמוך בסגנון הזה אבל קוראים אחרים יאהבו אותו. הוא מעביר את תחושות הניכור והכאוס של חיי אנשים אז. אבל קודם כל זוהי צורת כתיבה של הגברת זיו, ולאור זאת שזה ספרה השני הרי שזה כבר מייחד אותו לה.
לא אאריך עוד בדברים על האירועים שבספר. מי שירצה ומי שיקרא ימצא את ההתרחשויות הלא מעטות בין העטיפה הקדמית לזו האחורית של ספר צנום זה. ואילו אנחנו, לאחר הכול אנה אנו באים?
"שמים אפורים מכסים את היקום. עננים כהים מבשרים סערה. רוח חזקה נושבת, מטלטלת עצים ובתים, מצליפה בהולכים.
"האנשים המבוהלים מחפשים מחסה". (עמוד 175)
כך העמוד לפני זה האחרון. אלו הם הצבעים. זאת האווירה ואלו התחושות אותן ככל הנראה מבקשת המחברת להותיר בנו עם סיום הספר. העולם לא יצא מגדרו להטיב עם עצמו. לא נואש להטיב עמנו. או להיות יפה יותר. ורוד יותר. לעצמו או לנו.
טוב לו לספר שהוא קצר, ואיני אומר זאת מסיבות לא טובות. אלא, כמו שאומרים: מאהבה. ספר שסגנונו שונה טוב לו שלא להיות ארוך מדי, כדי לשמור על היותו נקרא ולאחוז בקורא. כך אגדות, כך משלים. כך ספרי שירה. רגע לפני בוא יגיעה הופכים דף אחרון ונותרים עם הטעם על הלשון. מי שלוקח את הספר הזה לידיו צריך לדעת שיש בו הקצב שהוא מכתיב לקריאה. צריך לפַנות שעות, לצלול ולסיים. או לרחף ולסיים. כאמור יש הרבה נקודות. מי שיחליט לקרוא פרק-פרק, אולי יוכל לקרוא אותו כפואמה. זאת אפשרות. כי יש הרבה שורות חדשות. ויש הרבה פרקים חדשים. זוהי רכבת שתחנותיה קצרות ומרובות אך היא נוסעת מהר ומי שמצוי בה בהכרח דוהר עמה. ובאמירה אחרונה אומר כי הסתקרנתי ואהבתי את הסגנון השונה שבו כתבה גבי זיו את ספרה. נכנסתי אליו ונסחפתי בכתיבה הלא שגרתית וכנראה המיוחדת לה.
