נוסחת ההצלחה של סדרת הטלוויזיה המיתולוגית "מסע בין כוכבים", היא אחד מהסודות השמורים ביותר בעולמות המדע הבדיוני. מה יש בסדרה הזאת שאין בסדרות אחרות ובספרים אחרים? לכאורה שום דבר. למעשה, הרבה מאוד. לכאורה מדובר במשימת מחקר שנועדה להימשך חמש שנים. למעשה, מקפלת הסדרה הזאת 50 שנות מדע בדיוני. כאשר אנחנו בישראל חיינו בהרגשה שהעולם כולו נגדנו, כאשר צחצחנו חרבות לקראת מלחמת ששת הימים, נשלחה ה"אנטרפרייז", מעל מסכי הטלוויזיה בארה"ב, לתור את היקום ולגלות עולמות חדשים. לך לך, אמר מי שאמר לקפטיין קירק, אל מקומות שאיש לא הלך בהם לפניך. כך הפך כוח קירק לאחד הכובשים הגדולים בהיסטוריה. הוא לא כבש שטחים ולא עולמות (ביקום יש די עולמות בשביל כולם, לא צריך להידחף ולהילחם). במקום זה הוא כבש צופים רבים מאוד (כיבוש שברבות הימים התגלה כערובה הטובה ביותר ליכולת הישרדות). הכיבוש הזה, הוא למעשה התופעה הבולטת ביותר בכל מה שקשור ל"מסע בין כוכבים". אפיזודות מדובר בסדרת טלוויזיה המורכבת מ"אפיזודות", שכל אחת מהן מקפלת למעשה סיפור מדע בדיוני קצר. במבט ראשון, המבנה נראה פשוט: האנטרפרייז באה לעולם חדש, נתקלת בבעיה, אנשי צוותה נקלעים לצרה, אבל איכשהו הם יוצאים מזה. העניין הוא שהם יוצאים מזה בדרך שמשאירה בפה טעם של הרבה עוד. הבעיות המוצגות נדונו בדרך כלל בספרי מדע בדיוני קודמים רבים, הסדרה לא מציעה חידושים רעיוניים, אלא דרכים להצגתם. מדובר בסדרה של "איך", ולא בסדרה של "מה". אבל איזה "איך". הוא כולל קצב התרחשויות, שפה, ותפיסה ייחודית באשר ליחס שבין התמונות החזותיות לעלילה המתפתחת. הטלוויזיה, כפי שאמר מרשל מקלוהן, היא מדיום קר, שאינו מפעיל את דמיונו של הצופה. לעומת זאת, תמליל כתוב שאינו מספק מראה-עיניים, הוא מדיום חם, המאלץ את הקורא לראות התרחשויות שונות בעיני רוחו. ההגדרה הזאת קובעת, למעשה, שהטלוויזיה והקולנוע אינם מתאימים להעברת סיפורי מדע בדיוני, שהמרכיב הבולט והחשוב ביותר שלהם, הוא הפעלת דמיונו של הקורא או הצופה. בפח הזה נפלו רוב סרטי המדע הבדיוני, ובמיוחד הסרטים עתירי התקציבים. "מסע בין כוכבים", לעומתם, דילגה מעל לפח באלגנטיות מפתיעה. סוד נוסחת ההצלחה שאיפשרה את הדילוג הזה, נעוץ בהחלטה אלו חלקים של העלילה לא מראים לצופים. ב"מסע בין כוכבים" מראים לצופים את החלל, את הכוכבים, את האנטרפרייז השועטת, את קרקעם ונופיהם של עולמות נוכריים, ואפילו את היצורים הנוכריים עצמם. אבל לא מראים את השאלות האמיתיות שבהן עוסקות האפיזודות. כשמגיעים ללב העניין, תמיד מיטשטשת התמונה, או שהמצלמה מוסטת הצידה מסיבות שונות. כך העיניים יוצאות שבעות, והדמיון אינו חסר. "מורעלים" נוסחת ההצלחה הזאת הביאה ל"מסע בין כוכבים" מאות אלפי אוהדים שהסדרה הפכה חלק מרכזי בחייהם. כאשר הוחלט לסיים את הסדרה איים גל של מכתבי מחאה לקבור תחתיו את משרדי המפיקים. החובבים מוציאים מגזינים מיוחדים להם, מקיימים כינוסים ומארגנים פעילויות חברתיות שונות. ביקור של סגן עוזר תאורן מהסט של התוכנית, עשוי לשמש עילה מספקת לארגון ערב מיוחד בחנות ספרים גדולה בעיר מרכזית בארה"ב. התארגנות לפעילות כזאת יכולה לבוא על חשבון עבודה או בילוי משפחתי. כאשר האנטרפרייז קוראת לך, אתה בא. האוהדים מהווים נתח שוק שבוי, כבוש. הם קונים כל דבר שזז, אם הוא רק מזכיר את הסדרה, או קשור אליה. עד כה הופצו על בסיס האפיזודות, בארה"ב ובעולם כולו, חמישה סרטי וידאו, שתי אסופות של סיפורים קצרים, שתי קונקורדנציות נפרדות, ספר בישול (ספר הבישול הרשמי של מסע בין כוכבים, מאת מרי אן פיקארד), משחקי מחשב, מזכרות מכל מין וסוג, כ-50 רומנים נפרדים, שכל אחד מהם מבוסס על אפיזודה אחת מורחבת, וכמובן, סרט קולנוע באורך מלא, שחרך את המסכים. הספרים שלפנינו הם חלק משיטפון הרומנים שנכתבו על בסיס האפיזודות. הבעיה הבעיה עם הספרים האלה היא, שהם לא כוללים את נוסחת ההצלחה של הסדרה. מדובר בניסיון לקחת פרק בסדרה (שהחל את דרכו כתמליל כתוב), ולתרגם אותו בחזרה למילים ולמשפטים. הדבר דומה לתרגום חוזר לעברית, של הגרסה המתורגמת לאנגלית של ספר עברי. צריך הרבה מזל כדי שיוצר תמליל יוכל לזהות את יצירתו לאחר שעברה מסע השפלות שכזה. ובמקרה הזה, אם לומר את האמת בקיצור, המזל הלך לו למקום אחר. התוצאה היא תמליל שטוח שמתרכז במה שרואים בטלוויזיה בלבד, קרי, בחלק העלילתי בלבד. בערך כמו שדרן ספורט שמתאר משחק כדורגל שהוא רואה בטלוויזיה, בביתו. המרכיב הרעיוני בסיפור (שכאמור נשאר חסוי מעין הצופה באפיזודה הטלוויזיונית), נשחק עד דק, וכמעט הולך לאיבוד. במקומות שונים, הספרים נראים כמעין תסריטים טכניים: "הם פנו פעמיים נוספות, ימינה, ואחרי כן שמאלה, ואז פנייה שלישית, שוב ימינה" ("עולם ללא כוכבים", עמוד 82). התוצאה היא ניוון מסוים של הדמיון, תופעה מזעזעת במיוחד כשמדובר במדע בדיוני. השורה התחתונה: לכל כלל יש יוצא מהכלל, והספרים האלה מוכיחים זאת. במקרים רבים, ובמיוחד במדע בדיוני, הסרט נופל מהספר ששימש לו בסיס. כאן המצב הפוך: הסרט מעניין ומגרה את הדמיון הרבה יותר מאשר הספר.