חנן שניר, מבכירי הבימאים הישראלים והרציני מכולם, מומחה לפסיכו-דרמה בעל תואר שני בפסיכולוגיה, ובעבר מנהלו האמנותי של תיאטרון הבימה, מתאפיין ביכולת נדירה של חדירה לנפש הדמויות במחזות אותם הוא מביים. כך היה ב"יהוא" וכך ב"קדיש לנעמי". הוא מצליח להעניק לצופים מבט לתוך הנפש פנימה, ובכך להבין את הסיבות למהלכים ולהתנהגות הנראית לעיתים מוזרה ולא מובנת. בהצגת הבימה הפעם – הזרקור מופנה במיוחד לאדיפוס. נסיך שגדל בארץ אחרת, לאחר שאביו המלך ציווה להורגו, אך רועה חמל עליו והעבירו למלך אחר. הבחור מלא הקסם, בדרכו לכור מחצבתו, מבלי שידע זאת, הורג ארבעה אנשים שהתנפלו עליו, וביניהם את המלך לאיוס, אביו הביולוגי. מגיע לעיר, מתחתן עם האלמנה המלכה יוקסטה. כשמגיפה איומה מכלה את כל הממלכה. הנביא שמגיע, מכריז שעל הרוצח להסתלק מהעיר כדי להסיר את הקללה. אלכס קרול, שחקן צעיר בן 25, שעוד בעת לימודיו בסטודיו יורם לוינשטיין כבש את הלב בכל תפקידיו, גם כמוסיקאי וכוריאוגרף – כאן, מלא להט ורגשות, ועושה מתפקיד אדיפוס משהו בעוצמה שלא נראתה בעבר. רדיפת הצדק שלו היא מכסימליסטית, והוא מקלל את הרוצח מבלי שיידע שזה הוא עצמו. כשהנביא שמגיע לעיר מגלה לו שהוא שרצח את אביו, התחתן עם אמו וחטא בגילוי עריות, הוא עובר טרנספורמציה אנושה, מעוור את שתי עיניו ועוזב את העיר ואת משפחתו כקבצן. הטרגדיה היא איומה. מובן שההצגה לא עוברת על כללי הזהב של הקלאסיקה היוונית. מעשי הרצח ושפיכות הדמים לא נראים, אלא נשמעים מפי המקהלה, המתפקדת גם כצוות איבחון פסיכיאטרי, ומפי הנביא - אותו מגלמת בצורה מהפנטת, מרשימה ונוקבת דבורה קידר, בכירת שחקני הבימה, שבנוסף, נוטלת חלק גם בצוות הרפואי. הקהל עובר טלטלה - מתחילת המחזה שמעוגן בימינו, עם תלבושות נאותות, על-רקע של חדר חקירות - אל תיאור המקרה כמות שהוא, בימים ההם, שמתחיל מהסוף, ומיד חוזר לתחילת הקרע וחשיפת האמת עד לסוף המר. ע"י שילוב שתי התקופות – הקלאסית והמודרנית, יוצר חנן שניר אפקט שונה מהמקובל, מעגן אותה בימינו, ומסיר קורי עכביש, אם היו, מעל הטרגדיה מהוותיקות שבקלאסיקה היוונית, שאריסטו ראה בה מודל לכל אלו שבאו אחריה. עד כמה גדולה השפעת הטרגדיה הזו עד היום, אפשר להיווכח מעצם הפיכת המקרה להגדרה שהפסיכולוגים משתמשים בה למקרים דומים עד היום "תסביך אדיפוס". תיאטרון הבימה השכיל להציב צוות שחקנים לא רגיל, שהדמויות הראשיות בו די חדשות לקהל הבימה. אלכס קרול הוא הכוכב הקורע את הלב בהצגה, במשבר שהוא עובר וחולק אותו עם הצופים. הוא הופך ממלך יפה תואר, מצליח ובוטח – ליצור שבור ואומלל עד דך, שפוף, ומזכיר לעיתים בסצינות מסוימות את יסוריו של ישו. במיוחד בא הדבר לידי ביטוי, כשמאיה מעוז, שלא מכבר עברה מהקאמרי להבימה, ומגלמת כאן את המלכה יוקסטה, מנסה לנחמו בסצינה המזכירה את ה"פייטה" של מיקלאנג'לו. היא מכבירה עליו רחמים וחמלה, שפע של רגשות אימהיים, למרות שקודם לכן הייתה אשתו והקשר מצד שניהם היה חם, מלא תשוקה לוהטת ועמוק. ההיפוך חל גם בנפשה של המלכה. מאיה מעוז, דמות מלכותית בכל תפקידיה מתחילת דרכה בתיאטרון חיפה כדסדמונה ב"אותלו" ובהמשך, משכילה כאן להביע היטב את ההיפוך ברגשות, והיותה האם של הקורבן של עצמו. מאיה לא זקוקה לאיפור שיזקין את פניה היפים והצעירים. מאז סיימה את בית צבי, אז גילמה את הדודה ב"האסופית" או את ז'קלין דו פרה ב"דואט לאחת", ידעה להחצין כובד ראש ומשמעות מבוגרת מגילה לתפקידים שדרשו זאת . הרצינות והשליטה שהיא משליכה סביבה עושים את העבודה. הסצינות בינה לבין אדיפוס מאוד פיוטיות בחלק זה של המחזה, לאחר חשיפת האמת, לעומת דמותה כאחת מהצוות הרפואי בתחילת ובסוף המחזה. מה שמעיד על רבגוניותה ויכולותיה הנדירות. יכגניה דודינה המגדלת לחלופין גם היא את המלכה יוקסטה, מתאפיינת בחלק הראשון אף היא בביטחון המלכותי, בשליטה העצמית, ובניסיון שלה להתכחש למציאות. אך כשהכל נחשף, ובסצינה החזקה ביותר של המחזה, כשבנה/בעלה מוטל שבור על הרצפה, היא עוטפת אותו לחיקה, ועדיין מנסה להשיבו למציאות בחושניותה ובארוטיות הקיימת בינהם. אך לשווא. הגורל נחרץ ואין ברירה אחרת. והמלכה חורצת גם את דין עצמה. גיל פרנק, אחד מעמודי התווך של ת' הקאמרי (מקבת, הורדוס), עבר להבימה, ולמרות שכאן הוא רק האח של המלכה יוקסטה, קריאון – דמותו מלאת ההוד, האדנות והשררה נוסכת את תחושת המלכותיות סביבו כשל מלך. רגישותו של גיל באה לידי ביטוי בסצינה סוערת, בה המלך אדיפוס נתקף בסערת רגשות, משליך כוס על הרצפה ומנפץ אותה לרסיסים. מה שלא היה בטקסט. גיל פרנק, מחשש שאדיפוס/אלכס היחף ייפצע מהשברים – לא היסס לקחת מטאטא ולסלק אותם במידית. כמו גם דב'לה רייזר, גם הוא אחד מצוות החוקרים-המטפלים, שגחן וסילק עוד שברי זכוכית, וכך אלכס ניצל מפציעות. בדף הפייסבוק שלו הודה אלכס אחרי ההצגה לכל אלה שכה דאגו לו. מיכאל כורש ואהרון אלמוג – שניהם וותיקים בהבימה כמו דב רייזר, וכן ראסן עבאס, משלימים את התמונה ומעשירים אותה בכך שאינם רק מקהלה המתארת את ההתרחשויות בעבר ואת מעשי הדמים; הם נוטלים חלק חשוב בהשתתפותם הפעילה בחקירות ובניתוח הפסיכולוגי של המקרה, כשלמעשה, הקהל היושב באולם מכל צידי הבמה – הוא השופט האמיתי. הקהל הוא שבודק את פרטי המקרה בעיניים של היום, עם המבט לאחור, לימי קדם, וכך, התמונה המלאה יוצרת אמפטיה וחמלה מצד הקהל למלך האומלל, שחרף כל רצונו להתנער מהנבואה שניבאו לאביו – לא רק שהתקיימה, אלא הוא עצמו מימש אותה. טרגדיה כה סוחפת, עד כי עושר ההבעות וההתרחשויות תופסת את הקהל בגרונו, עד שאינו חש שהתפאורה של רוני תורן מצומצמת, מודרנית ומינימליסטית וכמעט אינה קיימת.. גם התלבושות המתומצתות עם הרמזים למעמד, שעיצבה פולינה אדמוב, לא מתחרות בגניבת תשומת הלב מהמתרחש ומהמשחק הנהדר של כל הצוות. המוזיקה של יוסי בן נון הוותיק לוחשת, מתמזגת ונוסכת את ההדגשים הנכונים לאווירה לפי ההתפתחויות, כמו בסרטי מתח. התאורה של פליס רוס מעולה ומשרתת היטב את הנעשה והתרגום העדכני של שמעון בוזגלו מאיר עיניים.. תיאטרון "הבימה" מקבל שדרוג נוסף עם הצגת "אדיפוס", בהמשך להצלחותיו האחרונות עם "פתאום בא הסתיו", חשמלית ושמה תשוקה" ושאר ההצגות המעולות איתן הוא נוסק. שאפו לתיאטרון הלאומי, לשחקנים, לבימאי וליוצרים. עולם ומלואו בשעה ועשרים.