ראשיתו של הקולנוע בשלהי המאה ה-19 בצרפת, עת האחים ז'אן לואי (1948-1864) ואוגוסט מארי לואי ניקולא (1954-1862) לבית לומייר (Lumière) המציאו את המצלמה, סרט הצילום והמקרן, שיהיו הבסיס לצילום סרטי הקולנוע גם בשנים העתידות לבוא. זאת ועוד, האחים לומייר היו לראשונים שביימו סרט ללא צליל או בשמו המקצועי "ראי-נוע". בפברואר 1895 רשמו שני האחים את מצלמתם כפטנט ומספר חודשים לאחר מכן כבר החלו להקרין את יצירותיהם בפומבי ברחבי צרפת. הסרט "סעודת התינוק", אשר הוקרן בבית קפה בפריז, הפך למעשה את בנו בן השנתיים של ז'אן לואי לכוכב הקולנוע הראשון בהיסטוריה.
תעשיית הקולנוע שהלכה והתרחבה בשנים אלה משכה גם את תשומת ליבו של מוט'פר אל דין שאה (חי 1907-1853), בזמן ביקורו בצרפת. השאה עצמו העלה את רשמיו והתפעלותו הרבה מהטכנולוגיה החדשנית על הכתב ביומנו האישי: "בשעה 21:00 בדיוק נכנסנו לאולם ההקרנה שם כיבו את האור והציגו בפנינו על גבי מסך גדול תמונות וצלילים. התמונות היו של ילידים אפריקנים הרכובים על גמלים במדבריות אפריקה...". השאה המשיך בתיאוריו וכתב כי "הכל היה מרתק ועל כן ציווינו על סחאף-באשי לרכוש מצלמה שכזו, ובעזרת האל גם הוא יוכל להכין סרטים כאלה במולדתנו ולהציגם בפני המשרתים שלנו".
נחישות השאה בדבר הבאת הקידמה הקולנועית אל אירן הביאה אותו להורות לצלם החצר, מירזא איבראהים סחאף-באשי, לרכוש מצלמה, באמצעותה צילם תחילה את האריות המלכותיים בגן החיות בפרח-אבאד ואת טקסי התפילה שנוהלו על-ידי השאה עצמו. לאחר שנים (1904), נפתח בית הקולנוע הראשון, "פאלאס" (ארמון), ברחוב אמיר-כביר שבטהרן על-ידי סחאף-באשי עצמו. הוקרנו בו קומדיות צרפתיות, סרטים ממלחמת רוסיה-יפן וסרטים סובייטים נוספים כגון רוסטוב ואודסה. הצלחת הסרטים והדרישה לבידור מסוג זה הייתה גדולה למדי, עד שכעבור שנים מספר הוכפלה כמות הצופים והחלה חלוקה של מתאבנים לסוגיהם ומשקאות קלים כלימונדה ליושבים באולמות הצפייה המרווחים.
עליות ומורדות קולנועיים עלייתו של רזא שאה לשלטון (1925) ונפילת שושלת קאג'אר, לצד אירועים דרמטיים נוספים מחוץ לגבולות אירן, כגון עליית מוסטפא כמאל אטאטורק לשלטון בטורקיה, הביאו את הקולנוע באירן לכדי הצלחה ושגשוג. תחילת כהונתו של רזא שאה אופיינה בעיקר בסרטים דוקומנטריים בהם צולם רזא שאה על-ידי באבא-ח'אן מועתזדי במסעותיו ברחבי אירן, וכיום התיעוד המרכזי שנותר הוא הכתרתו למלך אירן באפריל 1926. רק מספר שנים לאחר מכן, החלו להציג סרטים באירן תוך פרשנות באולם, ומעט מאוחר יותר הוכנסו שורות התרגום.
במחצית שנות ה-40 החלה עבודת הדיבוב לסרטים, כאשר התשלום בעבור הדיבוב, יש לומר, היה מועט, ועל כן רמתו של הדיבוב הייתה בהתאם, קרי נמוכה ובלתי מקצועית. בשנת 1932 הוצג הסרט "דֻח'תר-ילור" (בת שבט הלור). ייחודיותו של סרט זה מתאפיינת בהיותו לסרט הראשון בו אישה מגלמת תפקיד ראשי וכן זהו הסרט הראשון דובר הפרסית שנצפה מחוץ לגבולות אירן.
כיבושה של אירן על-ידי בעלות הברית באוגוסט 1941, נפילתו של רזא שאה ועלייתו של בנו וממשיך דרכו, מוחמד רזא פהלוי, הביאו לכדי עליית ארגונים שונים אשר שהו שנים קודם לכן במחתרת מפאת הפחד משלטון רזא שאה. בין הארגונים היו ארגוני נשים, ארגונים איסלאמיים, קומוניסטים ועוד. במהלך שנותיו הראשונות לשלטון ניסה השאה הצעיר לבסס את מקומו ושלטונו, ותוך כדי הוואקום שנוצר חיזקו אנשי תעשיית הקולנוע האירני את קשריהם עם עמיתיהם ברחבי העולם כולו. עם זאת, בעיות כלכליות בתוך אירן מנעו את בימוי והפקת הסרטים בתוך אירן ומרביתם נעשו בטורקיה.
עלו על "הגל החדש" בתחילת העשור החמישי חוותה אירן את משבר הלאמת הנפט בממשלתו של ד"ר מוחמד מוצדק, כאשר במקביל נעשה ניסיון ליצור סרטים בעלי גוון א-פוליטי. מי שהיה לאבות הקולנוע באירן, ד"ר הושנג קאבוסי, תבע את המונח "קולנוע פרסי" וזאת בעקבות שינוי מהותי בדפוסי הקולנוע עצמו. באותן שנים ניתן היה לראות על גבי המסך הגדול סצנות ארוטיות ומיניות בכמות בלתי מבוטלת. בשלהי אותו עשור כבר ניתן היה לחזות בכוכבי קולנוע ("סלבס") כמו מוחמד-עלי פראדין, מי שהיה חבר בנבחרת ההתאבקות הלאומית האירנית והפך לכוכב קולנוע. פניו המוכרות כיכבו בפרסומות, בשלטי חוצות, והוא אף זכה לתשלום של כ-50 אלף דולר לסרט.
החל מראשית שנות ה-60 כוונו הסרטים לאנשים "אינטלקטואלים" יותר. ניתן היה לראות סרטים שהתבססו על סיפורי אלף לילה ולילה וסרטים על סוגיות החיים השונות כמו הסרט "הפרה" שבוים על-ידי דריוש מהרוג'י, מי שנחשב לאחד מאבות הגל החדש בקולנוע האירני (New Wave). סרטו זה של מהרוג'י גרר עמו הכרה בינלאומית בדמות זכייה בפרס בפסטיבל ונציה. זאת ועוד, בנובמבר 2014 עוטר מהרוג'י במדליה מיוחדת מטעם ממשלת צרפת בטקס מרשים בנוכחות אנשי משטר וקולנוע בבניין השגרירות הצרפתית שבטהרן. "הגל החדש" בקולנוע האירני כלל בין היתר הפקה ובימוי של סרטים בעלי גוון פילוסופי, פוליטי, תרבותי ובעיקר לשוני. כמו-כן, נשים אחדות כגון פָארִי סָבֻּוֻרִי ומַרְזִיֶה מַשְכֵנִי החלו לעסוק בתעשיה והפכו לחלוצות בתחום זה.
מהפכת 1979 סימלה את המפנה לרעה בקולנוע האירני. צנזורה קשה הוטלה והמשטר אסר על הקרנת סרטים במסגרות פומביות רחבות ("מועדוני וידאו"). החשש הגדול של המשטר היה כי במהלך הצפייה המשותפת ייחשפו אנשים לנעשה בחזית המלחמה עם עירק, מה שיביא לשבירת רוח הלחימה והורדת המורל הן בחזית והן בעורף.
התאוששות, שגשוג והצלחה בשנת 1984 הוקמה קרן "פראבי" לקולנוע, כזרוע של משרד התרבות האירני, שתכליתה לפקח, להנחות ולתמוך בקבוצות וביחידים המבקשים לעסוק בבימוי והפקה. הקרן סייעה רבות בייבוא והפצת ציוד חדש ומודרני, ובקיום השתלמויות מקצועיות תוך שהיא מבקשת להעלות את הרמה המקצועית של הנוגעים בדבר. סופה של מלחמת אירן-עירק, אולי מותו של ח'מינאי ורוח הגלסנוסט במזרח אירופה סימנו את התאוששותו של הקולנוע האירני.
החל משנת 1989, תחילת כהונתו של רפסנג'אני כנשיא ועד 2005 עם ראשית כהונתו של
אחמדינג'אד, ידע הקולנוע האירני שגשוג, הצלחה וזכה לחיבוק אמיץ מטעם המשטר. גם רפסנג'אני וגם יורשו בתפקיד מוחמד ח'תאמי, אשר היו בעלי ההשקפה ליברלית, ניסו ככל יכולתם במהלך תהליכי הדמוקרטיזציה שקידמו לתמוך בקולנוע ולהביא לשגשוגו. דוגמה לכך הוא הסרט "ילדי גן עדן" משנת 1997 המספר על אודות חייו של נער עני בטהרן, אשר זכה להצלחה מסחררת באירן ובעולם.
כלי ניגוח במשטר האירני שנת 2005 ועלייתו של הנשיא השמרני, ד"ר מחמוד אחמדינג'אד, הביאו לירידתו מחדש של הקולנוע האירני המופק באירן. הבמאי האירני המוביל מוחסין מחלמבף ואחרים החלו להפיק סרטים המתנגחים במשטר, אם כי עשו זאת בעיקר במדינות אחרות ולא באירן עצמה.
בחירתו של חסן רוחאני לנשיאות אירן הביאה עמה גל אופטימיות חדש בכל הקשור לקולנוע האירני. הדוגמה הטובה ביותר לכך היא פתיחתו המחודשת בטהרן של "בית הקולנוע" - האיגוד המקצועי של העוסקים בתחום הקולנוע באירן שמונה למעלה מ-5,000 איש לאחר שזה נסגר בינואר 2012 בצו המשטר.
הקולנוע האירני הוא קולנוע ייחודי המשלב תרבות עשירה, טעמים וצבעים, ולמרות המשברים השונים הוא מצמיח מדי שנה אינספור הצלחות קולנועיות. דוגמאות לכך הם הסרט "פרידה", אשר זכה בפרס האוסקר בקטגוריית "הסרט הזר הטוב ביותר" בשנת 2012, בעוד שבאוקטובר 2014 זכתה ר'חשאן בני-אעתמאד בפרס "אריה הזהב" בפסטיבל ונציה על תסריטה לסרט "סיפורים".
לסיכום, הקולנוע האירני מתובל בסיפורים הנוגעים ללב ובדילמות חיים אנושיות, ובכך הוא גורם לגלגלי המוח לזוז ונכנס למעמקי הלב. המלצתי החמה היא - הזמינו כרטיס ולכו לראות!
