תמיד קנאתי ברוכבי האופניים למיניהם, צעירים וצעירות, מבוגרים ואף זקנים. אני לא יודעת לרכוב על אופניים. גדלתי בחיפה ההררית ולכן אף אחד במעגל החברתי שלי כילדה, נערה ובוגרת, לא רכב על כלי תחבורה זה.
אני מרגישה בחסר זה בעירי הנוכחית, תל אביב. רבים מחברותיי וחבריי רוכבים להנאתם בעיר, בפארק הירקון, כמה מהם משתתפים בטיולי אופניים קבוצתיים גם מחוץ לעיר. זהו ספורט "מגניב" כמו שהם מתארים, מחזק את השרירים תוך כדי שטיפת עיניים והנאה מהנוף והאתרים המקסימים. ניסיתי פה ושם ללמוד, אבל לבושתי, נפלתי פעמים רבות ועשיתי היכרות עם כל העצים למיניהם תוך כדי היתקלות בהם. החלטתי לחזור לענף הספורט בו אני בקיאה ביותר, הנהיגה. אני באמת ובתמים נהגת מצוינת, ילדיי מכנים אותי "נהגת שודים", מספר חברות כאשר יושבות לידי בעת הנהיגה מבצעות כל הזמן ברקסים מדומים וצבע פניהן מתחלף כל הזמן, אבל בסופה של הנסיעה, כולן מגיעות שלמות לייעודן. אני נהגת מהירה אבל בטוחה. אני רואה את העומד להתרחש במרחק של שלוש מכוניות לפניי, יודעת בדיוק את ההחלטה של כל נהג לצד ולפני מכוניתי שהוא עומד לבצע.
למען הספורט והמצפון אני מידי פעם חונה במרחק של כמה עשרות מטרים ממקום היעד שלי, כדי שאוכל לצעוד ולהשתמש ברגליי. פעם רכבתי על סוסים, לפני המון שנים, בחוות גורדון המפורסמת, אבל היום אני משאירה ספורט זה לצעירים.
לפני מספר שנים הוזמנתי על-ידי חברים טובים לבוא לדירת נופש שלהם בקנוביו שעל שפת אגם מג'יורה באיטליה ליד הגבול השוויצרי. הם גרים בציריך וקנו שלוש דירות נופש, אחת עבורם ושתיים הם משכירים לתיירים. כאשר ישנה דירה פנויה מתיירים הם מזמינים חברים לבלות איתם ימים מספר במקום המקסים הזה.
הטיסה הייתה למילנו ומשם במונית לקנוביו. בשדה התעופה בן-גוריון התברר לי שיש עיכוב של שעה. לאחר השיטוט בדיוטי פרי החלטתי לשבת באזור השער של הטיסה שלי ולקרוא. לא הצלחתי להתרכז במשימה זו מכיוון שלידי ישבה חבורה של גברים בגילאי 50-60, בחלקם היו עם בנות זוג אבל רובם ללא. הם שוחחו בעליצות, התבדחו, והנושא העיקרי היה רכיבה על אופניים.
מבטינו נפגשו, הם חייכו אלי, אני חייכתי בחזרה. הם היו מקסימים, ישראלים מהחברה הטובים. החלנו בשיחה, ואני סקרנית מטבעי שאלתי אותם לאן פניהם מועדות. הם סיפרו לי שהם רוכבי אופניים מקצועיים, נפגשים בארץ בשבתות לטיולים ארוכים, הם חבורה מאוד מלוכדת כבר שנים. רובם בעלי מקצועות חופשיים, אני זוכרת אחד רופא שיניים, רואה חשבון, עו"ד ועוד. היו גם כשתי נשים שגם הן רכבו על אופניים וליוו את הבעלים בנסיעה זו. הפעם הם נסעו לרכיבה בהרים באלפים. הם התאמנו זמן רב למשימה זו. היו להם אופניים מיוחדים שהתאימו להרים.
שוחחנו בנעימות, התבדחנו על חשבוני כאשר סיפרתי להם על "ניסיוני" הרב ברכיבה על אופניים. אני זוכרת כמה מהם באופן חד, כל כך התרשמתי מאישיותם, מהשילוב הנפלא של עבודתם המקצועית והספורט לו הקדישו את סופי השבוע באופן קבוע.
על המטוס יצא ששניים מהם ישבו לידי וכך המשכנו בשיחתנו. כאשר נחתנו במילאנו חיכינו יחד למזוודות וכאשר שלי הגיעה, הם מיד קפצו והורידו אותה מהמסוף ועזרו לי להעלות אותה על העגלה. האופניים המקצועיים הגיעו בעטיפה מיוחדת, ראיתי כיצד הם אספו אותם בזהירות ובאהבה. הקבוצה עמדה לידי וכאשר כל הציוד המקצועי נאסף, הם נופפו לי לשלום ואני איחלתי להם מרוץ אופניים אלפיני מוצלח.
חופשתי בקנוביו הייתה מוצלחת ביותר. הדירה הייתה ממוקמת מול האגם, היו עוד חברים וותיקים מארה"ב שגם הם הוזמנו וכך התמקמנו בשלוש הדירות, מזג האוויר היה נפלא, שטוף שמש חמימה. הפלגנו בכלי התחבורה האופייני למקום, הספינות לאיים מקסימים סביב האגם הגדול מג'יורה, ביקרנו בארמונות עם שכיות החמדה באי הקטן איסולה בלה - ISOLA BELLA, וגם אנחנו יצאנו להרים לכפרים קטנים אם כי לא באופניים אלא בשתי מכוניות. שם נזכרתי בחבריי הארעיים משדה התעופה ידעתי שלא אראה אותם שוב, גם לא שאלתי לשמם, אבל הייתה זו פגישה כה מלבבת שאפילו בסיור שלנו בהרים דמיינתי אותם רוכבים בשבילי האלפים.
השבוע עבר והגיע הזמן לחזור. מונית הביאה אותי חזרה לשדה התעופה במילאנו וראה זה פלא, גם שם היה עיכוב בטיסה, והפעם של שעתיים. טוב, חשבתי לעצמי, אלך לאכול ארוחה קלה ואז אשב ליד השער ואולי אסיים את הספר שנשאר עם הסימנייה באותו דף של תחילת הנסיעה.
הגעתי לשער והתמקמתי לי בכסא מרופד שמצאתי עם הדום לרגליי. איזה כיף, חשבתי והוצאתי את הספר מתיקי. עוד לא הספקתי לסיים שורה ראשונה ואני שומעת קול מוכר לי: " היי, הנה הבחורה ששוחחנו איתה בבן גוריון".......אני מרימה את עיניי ורואה את החבורה של רוכבי האופניים, גם הם אמורים להיות על אותה טיסה.
השמחה הייתה אמיתית, איזה צירוף מקרים. החלפנו רשמים וחוויות, המשכנו לצחוק ולהתבדח. בתוכנית שלהם היה עוד מסלול אופניים בשבת השנייה לאחר חזרתם. הפעם בארץ, ממשיכים במסורת.
המטוס נחת, נפרדנו, איחלתי להם הצלחה לעוד שבועיים במרוץ, וכל אחד פנה לדרכו.
שבועיים עברו, ובמוצ"ש בחדשות אני שומעת שגבר כבן 55 שהשתתף במרוץ האופניים נפגע על-ידי מכונית שנסעה במהירות מופרזת ישר למסלול האופניים. הגבר נהרג. עוד הוסיפו שרק שבועיים קודם לכן הוא השתתף עם הקבוצה ברכיבה על אופניים באלפים. הופיעה גם תמונה שלו בעיתון. היה זה אחד הגברים בקבוצה ששוחחתי עמו, שמצא חן בעיניי כל כך, שזכרתי את חיוכו.
