סקר שבוצע לאחרונה בקרב המנהלים הארציים של שירותי הפיזיותרפיה הציבורית בישראל, בדק את החוזקות והחולשות של שירותים אלו. הנושאים המרכזיים שעלו היו קליניים ומנהליים.
שירותי הפיזיותרפיה בישראל מסופקים על-ידי ארבע קופות-החולים, בכל חלקי הארץ, והם חלק מסל הבריאות על-פי חוק ביטוח בריאות ממלכתי התשנ"ד-1994. החוק הבטיח סל שירותי בריאות שוויוניים לכל תושבי המדינה וקבע כי "שירותי הבריאות יינתנו, לפי שיקול דעת רפואי, באיכות סבירה, בתוך זמן סביר ובמרחק סביר ממקום מגורי המבוטח".
בדומה לארצות מערביות אחרות, הפיזיותרפיה בישראל עומדת בסטנדרטים אקדמיים ומקצועיים גבוהים, ואכן בשנים האחרונות המקצוע מתרחב ומתפתח מבחינה מנהלית, אקדמית וקלינית.
בשנת 2008 חוקק "חוק הסדרת מקצועות הבריאות" שקבע קריטריונים בסיסיים הנדרשים כדי לעבוד במקצוע. בנוסף, נקבעו מבחני רישוי מטעם משרד הבריאות כתנאי לקבלת רישיון עבודה ממשלתי. דרישה זו יצרה האחדה של דרישות אקדמיות לבוגרים שסיימו את הכשרתם במוסדות שונים ובארצות שונות.
ההכשרה האקדמית לפיזיותרפיסטים מוסמכים עם פתיחת מסלולים לתואר שני ושלישי בפיזיותרפיה. בשנים האחרונות יש הרחבה של המקצוע לתחומים חדשים כמו קידום הבריאות, שיקום רצפת האגן, טיפול בבצקת לימפטית וטיפול בליקויי יציבה. ובנוסף, רוב קופות-החולים הטמיעו שיטות הערכה ומדידה מתקדמות, ושכללו את שיטות הדיווח והמעקב אחר מטופלים.
התמורות שעובר מקצוע הפיזיותרפיה תואמות את רוח החוק, אולם במקצת תחומי השירות עדיין קיימים פערים בין דרישת החוק לשוויוניות, לנגישות ולמקצועיות גבוהה ובין הנעשה בפועל בשטח.
לאחרונה בוצע סקר בקרב המנהלים הארציים של שירותי הפיזיותרפיה הציבורית בישראל. אחת ממטרות הסקר הייתה לבדוק מהן החוזקות ומהן החולשות של השירות עליו הם מופקדים. הנושאים המרכזיים שהועלו בראיונות היו קליניים ומנהליים.
מבחינה קלינית, רוב המנהלים תמימי דעים בנוגע לרמה המקצועית הגבוהה של הפיזיותרפיסטים ולאיכות הטיפול הטובה שהם מעניקים וסוברים, כי היא דומה ברמתה לרמה הקיימת בארצות מערביות אחרות. לדעתם, החולשה העיקרית היא היעדר יישום מספק של הגישה הפרואקטיבית בטיפול המקובלת כיום בתחומים רבים בפיזיותרפיה. הדבר בא לידי ביטוי בנקיטה מוגזמת של שיטות טיפול ידניות ובהיעדר דגש מספיק להעברת האחריות על הטיפול למטופל עצמו.
מבחינה מנהלית, הובעה שביעות רצון מפריסת השירות בכל חלקי הארץ, אולם צוין שיש הבדל מבחינת נגישות השירות במרכז הארץ לבין נגישותו בפריפריה. מגבלות תקציב תוארו על-ידי כל המנהלים כאחת החולשות העיקריות של המקצוע בדומה לשירותי בריאות אחרים. הבעיה התקציבית באה לידי ביטוי בעיקר במחסור בכוח אדם, בפגיעה בזמינות הטיפול, בקושי לתת מענה לצרכים של מטופלים כרוניים ובקושי לפתח את המקצוע בתחום של קידום הבריאות. בכל הקופות יש קיים מחסור של תקנים לעובדי מכונים בקהילה והתוצאה היא זמן המתנה לא סביר לקבלת טיפולים.
באזורים בהם אין מספיק מכונים לפיזיותרפיה מקובל להיעזר בפיזיותרפיסטים עצמאיים. קיימת הסכמה בקרב המנהלים שלהעסקת עובדים בשיטה של מיקור-חוץ יש חסרונות רבים וצריך לצמצם את מספר העובדים המועסקים בשיטה זו. נושא הסמכויות המקצועיות של הפיזיותרפיסטים, ובהם הצורך בהפניית רופא לקבלת טיפול, הוזכר כאחת החולשות של המקצוע. יש לציין שלאחרונה, (כשנתיים אחרי ביצוע הראיונות), פרסם משרד הבריאות חוזר ובו הוא נותן הרשאה לגישה ישירה לפיזיותרפיסטים שעומדים בקריטריונים מקצועיים שהוא קבע.
בניגוד לצו החוק לספק שירותים שוויוניים לכל תושבי המדינה, קיימים הבדלים במספר תחומים בין קופות-החולים. לדוגמה, זמינות השירות בפריפריה בולט יותר בקופות הקטנות. זמינות השתלמויות לפיזיותרפיסטים והתקציבים המופנים למטרה זאת קטנים יותר בקופות הקטנות. חוסר השוויון בין הקופות בא לידי ביטוי גם בפערים בתשתיות. במקצת הקופות המכונים חדשים ומצוידים היטב ואילו באחרות המכונים נמצאים עדיין במרתפים של בניינים.
לסיכום, קיימת בדרך-כלל הסכמה בין מנהלי השירות הפיזיותרפי לגבי החוזקות והחולשות של השירות. המידע שנאסף יכול לשמש בסיס לדיון בדרכים לצמצם את הפערים שבין רוח החוק לבין השירות שניתן בפועל.
